במשך עשר השנים האחרונות, תמיד הייתי עסוק. גם כשהייתי צריך לעשות דברים הכרחיים, לא הצלחתי לפנות להם זמן בסדר יומי העמוס. העמוס... במה? בשעות ארוכות של פנטזיות... כן, זה מה שתפס את רוב זמני.
זה היה עניין שבשיגרה, ללכת "כביכול" לנוח ואז לפנטז שעות על גבי שעות ובסופם - לאונן פעם או פעמיים. כך גם הייתי "מנצל" את הזמן בנסיעות, במקלחת, בשירותים, ואפילו בזמן הליכה.
המוח שלי היה רץ לשם באופן אוטומטי. זה היה חלק בלתי כתוב אך ברור מאליו בסדר היום שלי. לא ידעתי מתי זה יתחיל ולא מתי זה יגמר. הורי, לפעמים גם חברי לפנימיה ואח"כ גם אשתי לא הבינו מדוע אני כ"כ מחבב את "השינה" ברמות כאלו מוגזמות.
כך בעצם כמעט לא הצלחתי לעשות שום דבר בעל ערך, חשתי באמת ש"זמני אינו בידי", דהיינו - חוסר אונים.
ב"ה עם כניסתי לשיגרה נקיה בשנה וחצי האחרונה, אני זוכה לעשות המון דברים ומוצא עוד ועוד זמן פנוי בסדר היום שלי. הנפילות שלי נדחקות לימים מועטים של קריז, אבל השיגרה היומיומית נקיה, מועילה ומלאה תוכן.
מספר פעמים כאשר הייתי בקריז קטן של רצון לשכב ולפנטז - למשל בשבת האחרונה, בדקתי את עצמי. עצרתי לרגע ושאלתי את עצמי מה עלי לעשות בזמן זה אילולי הרצון לפנטז ומצאתי שאני יכול למלאות את זמני בדברים טובים ומועילים עוד ועוד.
אני מאמין שניצול ומילוי הזמן בדברים שאני מתחבר אליהם ושמח בהם זו אבן דרך בתהליך ההחלמה, אשר תסייע גם בהתמודדות עם הקריזים הקשים שבאים מפעם לפעם.
כי כאשר ממלאים את הזמן בדברים טובים ההרגשה חייבת להשתפר, בגלל הסיפוק שחווים ומרגישים. גם מי שחי חיים קשים ומלאים בפיצוצים ומאורעות יכול לשפר את הרגשתו ע"י יצירת סיפוק בנפש כתוצאה מניצול זמן לעשיית דברים שהוא אוהב, אפילו קטנים כמו קריאת ספר מסויים שהוא רצה תמיד לקרוא. יש זמן להכל, השאלה על מה הוא הולך.
כאשר זכיתי לשגרה נקיה - ראיתי את זה לפתע. כאילו מסך שחור הופשל מעל עיני ושמחת חיי החלה לחזור אט אט.
ה' יעזרנו על דבר כבוד שמו.
