שלום חברים,

איני בקיא בעבודת הצעדים, כך שיכול להיות שאני מקדים את המאוחר. אך מכיוון שהשאלות הבאות טורדות את מנוחתי ומדירות שינה מעיני, אשמח לשמוע את עמדתכם/הערותיכם:

1. האם מספרים ואם כן - מה ומתי? בקבוצה אתמול נגענו בנושא בקצרה, ואני מניח שעוד יעלה בהרחבה בעתיד, אבל אני ממש מתחבט בו בימים אלו. האם לספר משהו לחברה שלי, לפני שמקדמים את הקשר? אני עושה עליה רושם "נורמלי" כבר תקופה די ארוכה , בשעה שאני נושא על גבי קופת שרצים (בלשון המעטה). קשה לי עם זה שהיא מכניסה ראש בריא למיטה חולה. בעבר סיפרתי קצת למישהי שהייתי מאורס אליה וזה השפיעה עליה ועל הקשר לרעה.

2. איך חיים עם רגשות האשם? כל כך הרבה שנים של עשיית רע. של פגיעה עצמית, של חבלה בקשרים שהייתי בהם. איך אוכל לחיות עם עצמי בשלום?

אני מניח שהתוכנית מתייחסת לשאלות, אשמח לשמוע דעות/הפניות לפוסטים/מאמרים בנושא
המשך יום נעים ובהצלחה לכולם!
אנונימוס

שלום חבר
דבר ראשון, עוזר לי הספונסר למצבים כאלה.
אני מסתכל סביב החדר בקבוצה, רואה מישהו עם נקיון ארוך משלי שעושה צעדים עם הספונסר שלו, ואני רוצה נקיות כמו שלו. ואז אני מבקש ממנו להיות הספונסר שלי.
אני מקבל הדרכה ממנו לצעדים, ולמצבים לא כ"כ ברורים לי בחיים בקשר לתאווה.
הרבה וותיקים ממליצים לא להיכנס לקשר זוגי לפני שנה של נקיות. ולא לספר למשפחה וקרובים לפני נקיות מסויימת (אני לא יודע כמה בדיוק), ולהתייעץ עם הספונסר או הקבוצה כיצד ומתי לספר.
אבל זה בסה"כ המלצות, אמנם של אנשים שעברו את אותו תהליך. אבל בסופו של דבר זה המלצות.
רגשי אשמה אצלי הם התמודדות תמידית, ואני תמיד חוזר לצעד 1 בשבילם. אני סקסוליסט, ואני חסר אונים מול התאווה.
אם אני חולה אני לא אשם. כ"כ רציתי להפסיק, ולא הצלחתי. אני לא אחראי על מה שאני עושה בתור סקסוליסט. אני אחראי על מה שאני לא עושה כדי להחלים. עד עכשיו לא היה לי דרך לבחור בין להשתמש או לא, הייתי חייב להשתמש. אבל היום בזכות שאני עושה את התוכנית, יש לי בחירה. והאחריות שלי זה לעשות את התוכנית.
אני לא יכול להאשים את עצמי שאני חולה, אבל אני אחראי לקחת את התרופה.
בצעד 4, כשכתבתי איזה טינות יש לי, כתבתי את הטינות שלי על עצמי בגלל שאני מכור (זה סוג של אשמה). ואני עושה את צעד 5, 6 כדי להשתחרר מזה.
שם אני אוחז.
אני מקווה שהועלתי, ושתימצא עיצה טובה להתמודדויות שלך, בהצלחה.

לי היתה הפתעה כאשר קראתי ממש בהתחלה של הספר הלבן (ספר הבסיס לתכנית הצעדים לגמילה מהתמכרות לתאווה) שמומלץ לא לספר לאישה בהתחלה, ולהמתין עד שיש תקופת נקיון וגם אז רק בליווי של הספונסר ובתמיכה של הקבוצה. אני דוקא הרגשתי שהרצון לספר לאישה מגיע ממקום של כנות והוא נכון, ולא הבנתי למה לא לספר.

מאז ראיתי הרבה פעמים עד כמה נכונה וחשובה ההמלצה הזאת.

גילוי מוקדם יכול להרוס חיי משפחה, וגילוי לא נכון יכול לחולל את אותה תוצאה. זה כנראה נכון גם לגבי הקשר עם החברה שלך.

נכון שיש דחף פנימי לספר, אבל ברוב המקרים זה לא הדבר הנכון. מה שכן, אחרי תקופה בתכנית, כאשר בן אדם כבר עשה עם עצמו עבודה והוא לא רק "יבש" אלא גם נקי (מה שבדרך כלל מביא את האישה לשים לב לזה בעצמה ולהינות מפירות ההחלמה) אז יש דרך לספר, אבל גם אז צריך לדעת מה לומר ואיך לומר.

לגבי הרגשות אשמה, עזרו לי שני דברים:

א. להבין שהם לא מגיעים ממקום בריא. הם אמנם מתלבשים יפה כאילו הם קשורים לצדקנות, אבל למעשה הרגשות האלו הם הרסניים. 

ב. להפנים שאני באמת חסר אונים מול התאווה (וגם חסר אונים מול הניסיון לשנות את העבר...), והמצב שלי שונה מאשר אדם שמרצונו החופשי עשה את אותם פעולות שאני עשיתי.

כשהסם עדיין אצלי בוורידים, אני לא יודע לעשות דברים בצורה בריאה ולא חולה, במיוחד לא בכל הנוגע ליחסי אנוש. מכיוון שכך, ממליצים בכל פה בתכנית הצעדים לספר רק לאחר תקופה של נקיות והתקדמות משמעותית בעבודה הרוחנית - רק אז אפשר לספר נכון. מאידך, גם מזהירים בכל לשון של אזהרה שלא לספר לפני כן.

מהניסיון שלי לגבי חברים שהדרכתי (לאשתי סיפרתי בצורה לא נכונה, כמעט עשור לפני שהגעתי לתכנית) - כאשר מספרים בצורה נכונה, הדברים מתקבלים בצורה נכונה. אני מכיר חברים רבים שהתחתנו לאחר הגעתם לתכנית, חלקם עם סיפור גרוע משלך... 

לכן, אם אתה מרגיש שתכנית הצעדים היא הפתרון שלך, ואתה רוצה לקדם את הקשר עם הבחורה בה אתה נמצא בקשרי שידוכין, אני מציע לך להתקדם במלוא העוצמה והרצינות בתכנית. אם תלך בקביעות ובתדירות גבוהה לקבוצות חיות, תיקח ספונסר ותעבוד צעדים במלוא המרץ, אני מניח שתוך כחודשיים תוכל לספר לה.

ברשותך,  אתייחס רק לשאלה השנייה. 
מה שמאוד עוזר לי במקרה הזה זה חשיבה יותר שכלית. 
שהרי,  ברור לי בראש שהאדמה גורמת לי לערבות ומאוד,  שלא לדבר על שינה עצמית שמאיימת להופיע,  וברור לי שכאשר אני מתייאש ובמצב רוח מדוכדך יהיה לי קשה יותר לצאת מהתאווה. 
עוד נקודה חשובה,  זה שאני יודע שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור,  מה שהיה היה ואין לי שליטה עליו.  כמו שלוחם אמיץ כתב,  אני יכול להשפיע רק על מה שאני עושה מכאן ואילך. 
שמנסים להיכנס לי רגשות אשם אני חושב כל הדברים האלה וממשיך לפעול כדי לשנות את העתיד. 
המון בהצלחה 

אתה שואל הייטב. ענו לך. אתרום מעט מניסיוני: ידעתי שההאשמה העצמית שלי מדרדרת אותי, גורמת לי לחזור על פעולות שאינני רוצה בהן, אבל עדיין המשכתי איתה. לקח לי זמן להבין את הבעיה האמתית שלי עם רגשות האשמה - הם נתנו לי את התחושה שאני עושה משהו מועיל עם המצפון שלי. החזקתי בהן כי הן גרמו לי להרגיש שלפחות אני נותן דין וחשבון לעצמי, אינני פסיכופת מוחלט. אני לא כזה נורא. אני כן שווה משהו... וזה היה כמובן ערך עצמי שגוי.

זה היה הזמן שבו החלטתי לבחור במשהו אחר. מועיל יותר. בחרתי את ההפך מהאשמה. אחריות. היא עבורי ההבדל בין חשבו נפש להלקאה עצמית. 

ביקשת הפניות, אתה מוזמן לקרוא עוד על הבעייתיות שבה, וגם על - הפיתרון.

בהחלמה. 

אסירותודה כתב on 27 ספט' 2016 10:31:

מעניין. בדיוק קראתי לאחרונה (בספר דיאטה ) אבחנה מעניינת בין שלושה מצבים נפשיים:
ייאוש- אין שום דבר שאפשר לעשות לגבי המצב שלי.
שליטה- אני אסדר כאן את כל העניינים (תוך הכחשה של המציאות האמיתית ושל החולשות שלי).
אחריות- אני מודע לגמרי לחסרונות שלי, אך עושה מה שאני יכול בכדי לשפר את המצב.

מעריך מאוד את הרצון לעזור. אני מרגיש בר מזל שיש לי אפשרות לכתוב (בין השאר גם) על הנושא הזה בפתיחות, בפעם הראשונה. תודה.

זה היופי של המקום הזה שבו כל מי שנמצא מתמודד עם אותו דבר. לכן אנחנו יכולים לשתף אחד את השני בדברים שאפילו אנשי מקצוע לא נוכל לשתף, למרות שזה אמור להיות התפקיד שלהם.

כי כאן אף אחד לא שופט אף אחד, וכולם מקבלים את כולם בדיוק כפי שהם.

חוסר השיפוטיות כאן הוא באמת מדהים.
יש לי חברים טובים שמלווים אותי כל החיים ולא יודעים עלי מאית ממה שכתבתי כאן (וגם כאן ממש לא כתבתי הכל)
למרות זאת, אני באמת לא מצליח להתנתק מהמחשבה שאני אחד האנשים השפלים, אם לא ה..

אותי לימדו [בפרט אמא שלי] שכל החיים - אני לא בסדר.
מה שאני ייעשה - אני לא 100% בסדר...
שיפוטיות - זה הסוג יחסים ביני לבין ההורים שלי...