טוב, אתם בטח מבינים שלא השתגעתי פתאום ואני עדיין מאמין בכל ליבי ונפשי בשיטת הצעדים, ולא בגלל שאני מבין איך זה עובד או שהכרתי בגדולתם של השיכורים מייסדי השיטה אלא מסיבה אחרת לגמרי אבל פשוטה בתכלית: הצעדים הצילו לי את החיים, אז לא מעניין אותי איפה ייצרו אותם. אגב, את החולה גם לא מעניין מאיזה חברה האמבולנס שמוביל אותו לניתוח שיציל את חייו.
אבל יש נקודה שאני מרגיש שהגיעה העת לתת עליה את הדעת, והיא ההתייחסות שלנו למכורים אחרים שלא נמצאים בשיטת הצעדים. אני לא אוהב להיות מוכיח בשער, אבל נראה לי שיש לנו מה ללמוד ולהתקדם בדרך שבה אנחנו מעבירים את המסר שלנו ומקבלים חברים חדשים.
תראו, לפני תקופה ממש לא ארוכה, הפורום היה די שומם וכמעט כולם כאן היינו נשמות אבודות שמחפשות מוצא מהסבך אליו נקלענו. אף אחד כאן לא ידע לאן הוא הולך, וכל השיח היה מהוסס ומפוחד. לאט לאט, בהמון חסדים של הקב"ה, מצאנו ביחד את הדרך של שיטת הצעדים והתחלנו לצעוד. פתאום התגלתה לנו הדרך לצאת מהבוץ ואנחנו רואים שיש עולם בחוץ ויש אפשרות לחזור לשפיות. אנחנו כל כך נסערים ומתלהבים מהתגלית הנפלאה שלנו, שאנחנו לא יכולים להבין איך אנשים אחרים לא רואים את מה שאנחנו רואים.
עד כאן הכל טבעי. זה טבעי שאדם שגילה מטמון של יהלומים, לא יבין איך יש אנשים שלא רצים לקחת גם הם. אולי הוא ישמור את זה בשקט כדי שלא יקחו לו, אבל אצלנו זה שונה. מצאנו תרופת פלא ואנחנו רוצים שכולם יהיו גם כן בריאים.
ואז מגיעים חברים חדשים, בהססנות הם כותבים על עצמם, בפחד הם מתחילים טיפה להיפתח, ואנחנו מפגיזים אותם: אתם מכורים! רק הצעדים יעזרו לכם! כל השאר לא עובד! אל תנסו להתנתק כי לא תצליחו!
ואנחנו שוכחים איך אנחנו בעצמנו היינו נראים לפני תקופה כל כך קצרה. אבל יותר גרוע, אנחנו שוכחים איזה גישות הביאו אותנו להתחיל לצעוד. אף אחד לא הגיע לצעוד בגלל שמישהו אמר לו שזאת הדרך היחידה אלא בדיוק ההיפך. כמעט כולנו בהתחלה טענו בתוקף רב שאנחנו בכלל לא מכורים. גם אחרי שנפלנו והסכמנו לקבל שאנחנו מכורים, טענו שנוכל לצאת לבד, ולבסוף – בלית ברירה הסכמנו לקבל את שיטת הצעדים. אבל ההסכמה היתה רק בגלל שאף אחד לא צעק עלינו ואף אחד לא ניסה להוכיח שזאת הדרך היחידה. קיבלו אותנו כמו שאנחנו ו"פירגנו" לנו להמשיך ולנסות לבד וגם "פירגנו" לנו נפילה נוספת. בסוף, הנפילה וההתרסקות הם אלו שהביאו אותנו לצעדים.
אז נכון שעוד לא הגענו לצעד 12 שם לומדים איך לעבוד עם מכורים נוספים, ושם מוסבר בהרחבה שאנחנו מעולם לא אומרים לאף אחד שהוא מכור ומעולם לא מנסים לשכנע אף אחד בצדקת דרכנו, אבל גם כעת נראה שאנחנו יכולים ללמוד מהנסיון של עצמנו ולפרגן לחברים האחרים בסובלנות אמיתית והרבה אהבה. בסופו של דבר, החברים החדשים של היום, יהיו החברים הוותיקים עוד לא הרבה זמן, וכולנו כאן בדיוק באותה סירה.
זה נכון לגבי עוד הרבה דברים שאנחנו עושים כאן בפורום. כדאי שנשים לב, שהדרך שבה אנחנו הגענו היתה בגלל שקיבלו אותנו ובעיקר הבינו אותנו. אז בואו ננסה לעשות את אותו דבר ולקבל את החברים החדשים ובעיקר להבין אותם. בשלב הראשון הם לא צריכים שום דבר יותר מזה.
אם הם יחליטו שהם רוצים החלמה בדרך שלנו – טוב. אם הם יחליטו שיש להם דרך אחרת להחלמה – זה גם מצוין. אנחנו לא רבנים אלא חברים תומכים. התפקיד שלנו הוא לא לנזוף אלא לתמוך.
