פורנו זה חרא מוצר, זה מוצר שלא נותן לך כלום.
פורנו חשף אותי לכל מיני פנטזיות ששינו חלקים במח שלי, ועיצבו התנהגויות שהם נגד מהסט עקרונות ואינטרסים שלי.

אבל הבעיה שלי היא לא עם הפורנו או התשוקה. תשוקה מינית זה דבר נפלא שמניע אותך בתור גבר ובנאדם, זאת אנרגיית החיים שדוחפת ליצירה ובנייה.

הבעיה היא, שאין לי תשוקה לטוב ולבנייה, שיש לי תשוקה להרס ורע.
שיהיה לי תשוקה לטוב ולבנייה, לא תיהיה שאלה בכלל אם לצפות בפורנו או בכל מיני פנטזיות מיניות שנוגדים את עקרונותי.

אני רק רוצה שיחזור לי הרצון והתקווה לטוב, ואז לא תיהיה שאלה.
ה-85 הימים שהייתי נקי, היו קלים, כי היה לי רצון לטוב, וגם היה לי תקווה ואמונה שזה יקרה.

אני התחלתי להרגיש רע עוד לפני שפתחתי את הפורנו בכלל, אחרי שפתחתי את הפורנו זה רק מגביר.

לבנות זה הרבה יותר קשה מלהרוס, להרוס זה קל, לבנות דורש תעצומות נפש, סבלנות, התמדה.
להרוס זה בשנייה.

אני צריך לזכור להיות בבניה !! להתעקש להשאר בלא נוח ובקשה אבל טוב, מאשר בנוח והקל אבל הרע !

יפה כתבת! בהצלחה בבנייה.

"הסוד של השינוי הינו למקד את כל האנרגיה, לא להילחם בישן, אלא בלבנות את החדש". (סוקרטס)

כל מילה פנינה !!!

שייקה- תודה לך.
אני רואה על היוזר שלך 32 ימי ניקיון ונורא מעריך עכשיו, נזכר שהיו לי 85 יום ובכלל לא הערכתי כמה שקט וטוב היה לי.

הדבר עם התמכרות.. שאתה כל פעם חושב שהמנה הבאה תרגיע אותך לעולמים.. אבל המנה הבאה רק מגדילה לך את הצורך....

אני יום 1 נקי.
יום אחד נראה חסר ערך מול 85 יום של ניקיון.
אבל האמת, שאני מעריך אותו הרבה יותר, כי הוא היה הרבה יותר קשה מכל ה-85 יום שהייתי נקי.

היום זה נצחון קטן אבל ענק בשבילי, ולאסוף עוד נצחון כזה ועוד נצחון כזה, יום אחרי יום, יביא אותי לכבוש את חיי ואת עצמי- כל יום כזה הוא נצחון ענק בשבילי, ואני חייב להזכיר לעצמי שאמנם לנצח זה קשה יותר- אבל זה הרבה יותר שווה.
ואני נולדתי להיות מנצח, לא מפסידן.

הנצחון נראה קטן, אך אם אני אדע להעריך כל יום "קטן" שכזה, כניצחון אדיר, זה יתן לי בוסט למיינד להמשיך ולהמשיך- ברגע שתאמן את המוח שלך להעריך את הניצחונות "הקטנים" האלה כמטילי זהב.

השוני בין היום, לבין השבוע האחרון, הוא לא שזה היה קל יותר, הוא לא שלא היה מחשבות או נפילות מנטליות.
השוני היחיד זה שקיבלתי שכרגע יש לי את "החשקים" "מחשבות" ו"הרגלים" והשוני שלא נלחמתי לסלק אותם, וגם לא פעלתי על פיהם. ספגתי את "הכאב" עקב אי מימוש ההרס העצמי, ופעלתי בצורה אחרת ממה שהוא מורה, תוך כדי שאני לא מתנגד אליו- אני אומר לו: "היי, אני רואה שאתה קיים, אני לא מכחיש את קיומך, את יכול לנדנד לי כמה שאתה רוצה ואתה יכול להשאר כמה שאתה רוצה פה, אך אני פועל בצורה שונה"

היום עשיתי לעצמי דברים טובים ואני מעריך את עצמי על כך.
להתרכז רק במעשים טובים, וללמוד את הקושי, להכיר בו, להכיל אותו, וללמוד דרכו איך אני יכול לגדול.

ואווווווווו בהצלחה סחטיין על הרצון העז.
מחכה לשמוע ממך!

אור בקצה במנהרה כתב on 28 ינו' 2016 10:31:


אור תודה על הכנות.
לי לא נעים להודות בפני עצמי שזה המצב בסיטואציות כאלה (אבל זה לא גורם לכך שזה לא יהיה המצב ).

נפלתי.
לא מצליח לשחזר את מה שהייתי לפני השיחה עם סבתא שלי- אני עדיין מרגיש זעם, כעס ועצב מהשיחה ממנה, זעם שאני לא יכול להשתחרר ממנו, לא מצליח לחזור לשקט ולטוב.

עכשיו אני במיטה... עם כל הגועל נפש... המוח שלי מתפוצץ... כל כך מגעיל לי... כבוד עצמי כבר לא נשאר לי...
מחר שוב לשפוך אקונומיקה על כל החדר... לקנות טלפון נייד חדש... אפילו במחשב שאני כותב אני מרגיש שאני מזהם אותו וצריך להחליף... השיער.. הבגדים.. הכל ספוג... אין לאן לברוח...

טהרני כתב on 28 ינו' 2016 19:06:


תודה אור,

אני יכול להישאר בהכחשה בעניין הזה, והיחיד שיסבול זה אני,
אז אני גם מצטרף לחוסר אונים מול זה,
ואני מתפלל לאלוקים לוותר על התאווה במקום הזה.

ההנאה היא זמנית.
הסבל הוא נצחי.

זה באמת נכון ביחס להנאה של התמכרות, ביחס אלי אני יודע שלא משנה כמה אני יפמפם לעצמי שזה רעל אני אחזור לשם שוב ושוב, בדיוק בגלל זה בזמן שכבר לא יכולתי יותר אלוהים ריחם עלי ועזר לי להגיע לתכנית 12 הצעדים.
התוכנית עוזרת לי להקשיב לעוד קולות בתוך המוח שלי קולות יותר שפויים ולא להקשיב רק לקול של ההרס העצמי.

דיברתי ביחס לחיים. זה נראה שאנחנו כאן רק כדי להעביר את הזמן.
כל ההנאות הן זמניות, אבל הסבל הוא אינסופי הוא נצחי.

הרי הסבל לא נגמר, ההנאות והאושר תמיד זמנים ותמיד שהם מסתיימים הסבל מחכה.

הלוואי והיה לי זמן, למה אני כבר בן 28?! הלוואי והיה לי עוד זמן !
הלוואי והיה לי פסיכולוג, אני רוצה לדבר, מאוד רוצה לדבר, מאוד רוצה בנאדם, דמות נטרלית שתתמוך.
כשהייתי בן 19 והייתי חייל, לא הערכתי בכלל שפעמיים בשבוע היה לי פגישה עם פסיכולוג, והיה לי דלק והכל !!! לא הערכתי !!!

היום הייתי אצל הפסיכיאטר, אין לו מה לחדש לי, הוא אמר לי לחכות לקבוצה, ואין מה לתת לי תרופות.
הוא רוצה להפנות אותי לבנאדם שמטפל בהתמכרויות- אבל אין לי כסף לזה, אני חוסך עכשיו כל אגורה. כסף זה הכי חשוב עכשיו ! אני לא סתם גר אצל ההורים שלי וסובל.

אתם יודעים מה מצחיק...?
שהעבודה זה המקום היחיד שאני מרגיש שאני לא משתגע... המקום היחיד שנותן לי תחושה של הערכה... לא שאני נהנה מהעבודה... ואני בטוח שאני יכול לעשות יותר כסף מהזמן שלי אם הייתי במקום אחר...

העבודה זה גם המקום היחיד שצריכים אותי... כשהבוס שלי אומר לי היום שאני יוצא מהפסיכיאטר תבוא כדי לסדר עניינים... זאת הייתה הרגשה טובה... כי צריכים אותי... כי אני מועיל.... זאת הרגשה חדשה.. מעולם לא חשתי ככה..
אבל עדיין המקום הזה הוא לא בשבילי... וגם זאת לא משכורת לחיות ממנה....
הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם... זה לחיות בהשרדות.. מהפה ליד... זה הדבר שהכי חשוב לי... שאני אדע איך לייצר כסף... כסף כל כך חשוב... מעולם לא ידעתי... אבל הוא כזה חשוב... כל הבעיות היו יכולות להפתר בתוך שנה עם היה לי כסף....

יצאתי מהפסיכיאטר במצב הרבה יותר גרוע ממה שנכנסתי אליו...
כי כשאני עובד.. ואני עסוק... וגם אני מתייחס לדברים טובים.. אז אני קצת מבריא..
אבל שאני יושב אצל רופא ומדבר רק על דברים רעים... והוא שואל אותי אם בא לי להתאבד?
למה זה גורם???
במקום לשאול מה כואב לך, שואלים אותך איך אתה מתכנן להתאבד...
אני רואה אנשים רעים... שהם נהנים מהחיים... ממש נהנים... ומקבלים טוב וכסף... ואני שכל כך טוב סובל.. לא מפיק שום סיפוק.. החיים עוברים לידי... מחכה ומחכה ומחכה.. קיבינימאט... נמאס לי להיות מוגבל.... נמאס לי לא לעשות את מה שאני רוצה.... נמאס לי לסבול... נמאס לי להיות לבד.... החיים האלה זה השרדות... זה גונגל... אף אחד מעולם לא הבטיח לך שתהנה ותיהיה מסופק בחיים.. כדי לחיות צריך לסבול...

ראבק... אני מרגיש שפשוט הלכתי לאיבוד... אבל עכשיו אני כבר בן 28... ואם אני לא אקח אחריות... לא יקרה שום דבר טו בבחיים שלי... אבל הנשמה שלי היא לא של בן 28.. אלא של ילד.. שמבקש שיטפחו אותו.. ויתמכו בו... עד שהוא יגדל ואהיה חזק ויוכל למצוא את הדרך...

שבוע טוב לכולם.
לא כתבתי כאן שבוע, כי הייתי עסוק וגם בגלל שממסע ההרס האחרון, אני פשוט מרגיש שני דברים: זעם אדיר ותחושה של ריק, הכל נראה חסר טעם, אין שום שמחת חיים, מטרות או שאיפה, הכל כבר ריק, רק תחושת עייפות ודי נגמר, רוצה לעזוב את העולם הזה, אני עייף מדי בשביל לחיות.

הייתי בתחילת שבוע אצל פסיכיאטר... דיברתי ודיברתי... וכל מה שהיה לו לעשות.. זה לזמן אותי לפגישה בעוד חודשיים....

אני לא מבין מי יעזור לי.....

השיחה עם סבתא שלי ומסע ההרס עצמי הוציאו את משב האוויר האחרון שנשאר במפרשים שלי, אני חווה עוד שינוי לרעה, עוד טראומה.

ביום ה-90 לאתגר הייתי אמור לטוס לחו"ל לטיול ארוך שאני חולם כבר כמה שנים, הייתי אמור להרשם ללימודים.
ושוב, אני מוצא את עצמי פה, מחכה.... אומר לעצמי תתחבא עוד קצת... עד שתחזור לעצמך...

לקח לי שנים כדי להביא את עצמי למצב של בנייה, של שיקום... ובשיחת טלפון אחת הצלחתי שובל להכניס את עצמי לשוק...
הייתה לי שמחת חים, היה לי כיוון, הרגשתי טוב ושוב הרסתי את זה.

אחרי השיחה עם סבתא שלי ומסע ההרס... אני מרגיש פשוט ריק.... אבוד.... אני כל כך בטראומה שאני אפילו לא יכול לחשוב על מין....

מה רציתי סה"כ... חברה... שאני מרגיש איתה בנוח.. ושיש לי סקס עם בת אדם.. אישה אמיתית... שנמשכת אליי....

הראש שלי כאילו מנותק מהגוף... ועוד כל מיני סימפטומים הזויים שאפילו הפסיכאטריה לא יכולה להסביר....

הרסתי את השעון שאהבתי.. את הבגדים.. את החדר.. שום דבר כבר לא יחזור לקדמותו... ואין לי עוד הזדמנות...

דבר אחד שלמדתי על בשרי.... שאני מנתק קשר עם סבתא שלי לעולמי עולמים... היא יותר לא תשמע ממני....

מה פתאום.
עד שדיברתי איתה הכל היה בסדר אצלי, אני לא יכול לחזור לעצמי מאז שדיברתי איתה.
מאז שדיברתי איתה- חזרו לי כל מיני חרדות, אני עצבני כל הזמן, אני לא נהנה משום דבר, יש לי אי שקט.

מה פתאום לדבר איתה. היא לא תתקרב אליי יותר בחיים.

אני לא יודע איך לעזור לעצמי, מחר- ללכת שוב לעבודה שאני שונא שלא מקדמת אותי לשום מקום (לפני השיחה עם סבתא שלי היו פנים מסויימים של הנאה מהעבודה וגם שאפתי לטוס אז הייתי צריך את הכסף, עכשיו כל הדברים הללו נעלמו)

אני רוצה לחזור לסביבה ולדברים שאהבתי ועשו לי טוב- אבל אני פשוט לא מצליח.
אז אני מתחבא בעבודה הזאת, ובבית של ההורים שלי.

למה לפסיכיאטר לא היה שום פתרון בשבילי? האם אני אהיה כזה לכל החיים? האם יהיה שינוי מתישהו?
האם כל החיים אני אסבול? שמישהו יאמין בי, שמישהו יראה לי משהו אחר, שמישהו יעזור לי