קראתי פעם מאמר העוסק במטופלים פסיכיאטרים. היה שם סיפור על אדם שהגיע לרופא במצב פסיכוטי, למי שלא יודע על מה מדובר, זהו מצב נפשי קשה בו אדם כבר מאבד את חוש ההתמצאות שלו, והופך להיות לפעמים מסוכן, לו ולאחרים. בתחילה לא היה אותו אדם במצבו זה אלא בדיכאונות קלים שהפכו לקשים יותר, עד שבסוף כבר הגיע לחוסר שליטה מוחלטת במצבו.
הרופא שטיפל בו תיאר כיצד לא היה עם מי לדבר, וקרוביו שהביאו אותו התחננו ממש בבכיות שיעזור לו ויוציאו ממצבו הקשה. כמובן שהוא קיבל סדרת תרופות ומרשמים האמורים להחזירו למצב תקין ויציב. תרופות אלו משפיעות בדרך כלל לאחר תקופה וככל שעובר הזמן מרגיש החולה יותר ויותר מפוכח ויציב.
לאחר חדשיים ימים הופיע המטופל אצל הרופא והחל לשכנע אותו כי הוא מרגיש מצוין ומצבו ממש נפלא, בפה מלא תודה ושבח, החל לשאול בהתחלה בעדינות ובהמשך בנחישות, האם הוא יכול להפסיק את הטיפול התרופתי, הוא הרי מרגיש מצוין. הרופא הסביר לו כי הרגשתו הטובה נובעת מהטיפול שהוא מקבל, ובאם יפסיק את הטיפול יחזור המצב לקדמותו. כמובן שהחולה מרגיש מצוין עוד יותר טוב ממצבו לפני שהדרדר, כיון שלתרופות ישנה השפעה טובה. קשה לו להבין מה רע בו שהוא צריך לקבל טיפול, שלא לדבר על הסטיגמה שב "לקחת תרופות".
סופו של דבר היה שהחולה מדעתו, הפסיק את הטיפול. משם הדרך הייתה קצרה לנפילה הבאה שהייתה קשה יותר, ופגעה בדימוי העצמי שלו וביכולות השיקום.
מקרה זה תואר בהרחבה, תוך דגש על כך כי זהו מקרה די מוכר בנסיבות שכאלו.
אתם שואלים, מה זה קשור לכאן, ובכן:
אנחנו המכורים, הגענו במשך שנים למצב מחמיר והולך ממנו סבלנו רבות. לאחר שהמצב הלך והחמיר, הגענו לאין אונים, ולחוסר שליטה בחיינו. בחסדי שמיים הגענו לרופא ולטיפול מתאימים ואנו מתחילים להרגיש טוב. לאט לאט הרגשתנו משתפרת ובאורח פלא, לראשונה התאווה מניחה לנו. אנחנו כל כך שיכורים מההרגשה, שפתאום אנחנו לא מבינים מה היה לנו קודם, איך לא הצלחנו שנים רבות להתגבר. משום מקום מתגנבת לליבנו המחשבה שאולי בעצם לא היינו מכורים כלל. זה הרגע המסוכן בו אנו נוטים לשכוח מאין באנו.
"הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עברה, דע מאין באת"... אסור לשכוח מאיפה הגענו ולמה אנחנו נמצאים כאן. גם אסור לשכוח שכל היציאה שלנו היא בזכות העבודה הקבועה עם 12 הצעדים.
ברגע שנתעה אחר הרגשת שכרון הכוח, ונשכח את זה מהר מאוד תבוא הנפילה.
בהצלחה לכולנו.
