בס"ד
כמו כל דבר בחיי המתחדשים, עבר זמן עד שתפסתי את גודל השינוי שמתרחש איתי, והבנתי שאני מהיחידים והמיוחדים שקיבלו צ'אנס נוסף לחיים. זה לא קרה ברגע, לא ביום, בתהליך. התחלתי להרגיש מבורך כשעליתי על דרך ההחלמה וימי הניקיון נצברו לשבועות וחדשים והפכו בחסד לניצחון גובר הולך על תאווה. הימים הנוראים וראש השנה בפרט, נתנו לתחושת הברכה הזו דחיפה גדולה יותר. דווקא שם, בימי הדין, יכולתי להרגיש את ההבדל העצום מהרגשות שהיו מנת חלקי בימי השימוש – ניתוק, פחד, טינות ושליליות, לבין מה שהרגשתי וחוויתי בימי ההחלמה – חיבור, אהבה, קבלה וחיוביות.
כלום לא קרה ביום הדין הראשון להחלמה וגם לא בזה שבא אחריו. והאמת צריכה להיכתב שבכל האמור ביחסים עם הכוח העליון שלי, חוויתי גם נסיגות כשפתאום אחרי שנים של חוויות נעימות כשמשום מקום התעוררו לי כעסים ישנים. למשל כשבאמצע התקיעות, דוד השמש של השכן התפוצץ והציף לי את הבית במים רותחים. התגובה המיידית בתוכי היתה - למה אתה עושה לי את זה? אה, לא רוצה את התפילות שלי? לא צריך... אבל עם הזמן וההתחברות לאבשלי שבשמיים, כשלמדתי לאהוב את הימים הללו, הבנתי שאשרַי.
גם בראש השנה האחרון חשתי מבורך. האמת הפשוטה היא - ללא ענווה מעושה - שהברכה מאת הכוח העליון, היא רק נמצאת ברשותי. הספונסר שלי לימד אותי שהיא נשארת אצל מי שעושה את התפקיד המוטל עליו - לשיר ולזמר לאבא האוהב שלנו. "תספר לכמה שיותר כמה שיותר". בדיוק כמו שכתוב בתפילה: "וישמעו רחוקים ויבואו וייתנו לך כתר מלוכה". אמן. ואני מעוניין להמשיך ולהתברך, אז... כאמור, בחסדו של אבאל'ה האוהב שלי היה לי טוב בחג. נכנסתי אליו "במוד" המתאים ביותר לאיש כמוני - "מסירת הרצון העצמי להשגחה העליונה על ידי פעולה הפוכה". ומעשה שהיה, כך היה:
יקירתי חובבת הסדר קנתה מתקן תליה מיוחד עבור הסבונים והשמפואים למקלחת. "נמאס לי שזה מסתובב שם". נו, שיהיה. סדר? אני בעד. אלא שהנכבדת החליטה שהזמן המתאים ביותר לתליה הוא ערב החג. היות ונשאר (הרבה) מה לגהץ עשיתי סדר (הרי אני בעד) ואמרתי לה שאתלה את המתקן במוצאי החג והתחלתי לגהץ. חשבתי שבזה נגמר הסיפור? אז חשבתי. כשחזרתי מהמקווה (נס! הותקפתי שם מינית...), גרפתי את מי הספונג'ה למקלחת וגיליתי שהמתלה תלוי על הקיר אבל שני אריחי קרמיקה לא.. הם התנפצו בזמן הקידוח שנעשה על ידי בני בן העשרה, שקיים מצוות כיבוד אם...
לרגע חשתי תרעומת וכאב. תחילה "הרי אמרתי לה שאני אעשה את זה", ואז הגיע הצער על הקרמיקה השבורה. שבריר שניה לאחר מכן כבר ידעתי מה עלי לעשות. צעדי הארבע שעשיתי במשך השנים (חשבון נפש אישי המתמקד בתנועות השליליות הנובעות מהעצמי הפגום), סייעו לי להבחין במהירות שהכאב המשמעותי שאני חש נובע מהעובדה "שרצוני לא נעשה" = פגיעה באגו. בהכירי את המערכת האישית שלי, ידעתי שההצטדקות "אבל"... תופיע בשבריר הבא ולא המתנתי לה. קיבלתי על עצמי מיידית שלא לומר מילה בנושא המתלה והאריחים עד לצאת החג. היה לי ברור שהחג שווה לי יותר (שוב נס, כי בעבר על אירועים פחותים חוללתי מהומות אמיתיות). סתמתי את הפה ומשכתי בכתפיי גם כשאחד מהילדים הרים לי להנחתה ושאל, "מהיכן נשיג אריחים כאלה". אגב, לא נשארתי עם זה לבד, ספרתי לחברים שהתקשרו לאחל לי שנה טובה על ההתרחשות והלכתי לבית הכנסת שמח וטוב לב על היום הטוב שעבר עלי.
והיה לי יום טוב. בסעודות, בתפילות. עם האישה והילדים בבית, ובבית כנסת. כן, קראתם נכון, היינו כל המשפוחה בבית הכנסת. מההוא שבקושי למד ללכת ועדיין לא יודע לדבר (עוד נס, הזאטוט ישב מוסף שלם בשקט!) ועד עבדכם הנאמן (עוד זאטוט שלא יודע לשבת בשקט..), שדווקא כן למד לדבר עם אבשלו. ודברתי איתו, המון. היה לי כיף גדול ומיוחד בתקיעות. אני לא זוכר שהרגשתי משהו דומה בעבר בהן, במזמור שקדם להן, ובפסוקים שלאחריהן.
נכון, במקרה שלי באמת "עלה אלוקים בתרועה". חשבתי לי, לא הרגשתי אותו בלעדיה. "מן המצר"? ועוד איך. כמה קראתי, והוא ענה לי, במרחב. אשרַי. "אשרי העם יודעי תרועה" – אני מאושר שזכיתי להימנות על אלו המכירים את התרועה מקרוב, שיודעים מה זה להישבר ולקום, הם הולכים עם האור - "באור פניך יהלכון" - כי מי שמכיר את החושך יודע להעריך אור. ולחבר'ה האלה יש תפקיד - "בשמך יגילון כל היום", כל יום לומר לך תודה ולהיות באסירותודה. כך הם מקבלים את המציאות ומצדיקים אותה - "ובצדקתך ירומו" - כי זה מה שמחזק ומרים אותם.
"כי תפארת עוזמו אתה" – לפאר אותך. ככה אנחנו מחזקים את הקשר איתך ומתחזקים על ידך, וכשאנחנו עושים את הרצון שלך (ולא את רצוננו) הכוח שלנו גודל – "וברצונך תרום קרנינו". ואז אנו מרגישים מאושרים בבית שלך – "אשרי יושבי ביתך". מה שעוזר לנו להלל ולשבח אותך עוד יותר חזק, "עוד יהללוך סלה". כך נהיה מאושר מי שזה האלוקים שלו – "אשרי העם שככה לו, שה' אלוקיו". תודה אבא שהפכת אותי למאושר. בכל יום אברכך...
