נערים בגיל ההתבגרות סובלים בדרך כלל מראיית העולם מנקודת מבט צרה, בה הם מרכז העולם והכל סובב סביבם. לכן הם בטוחים שכולם מסתכלים עליהם ובוחנים אותם, תופעה הנקראת "קהל מדומה", ובכלל ניתן לראות את ההתנהגות שלהם כמרוכזת סביב עצמם מאוד. לוקח כמה שנים עד שהצעירים מתבגרים ומבינים שהם לא ממש ייחודיים, ושהעולם מממשיך להתקיים גם כשהם הולכים לישון...
אחת התופעות הקשורה לתקופה הזאת נקראת "מעשייה עצמית", שבה המתבגר מספר לעצמו מעשיה יפה, לפיה הוא ייחודי בעולם ואין אף אחד כמותו. המעשיה העצמית הזאת גורמת לו לפעול בשני מישורים מקבילים: מצד אחד הוא משוכנע שאף אחד לא עבר התמודדויות כמו שלו ואף אחד לא חווה רגשות כמו שהוא חווה (למשל נערה האומרת לאימא "את פשוט לא יודעת איך זה להיות מאוהבת"), ומצד שני הוא מרגיש שהוא כמעט כל יכול, כיון ששום דבר ממה שקרה לאחרים - לא יקרה לו. כך הוא יכול לעשות מעשים מסוכנים, ולהיות בטוח שכל האזהרות מהמבוגרים הם שטויות כי "לי זה לא יקרה".
אני אמנם לא נער בגיל ההתבגרות, אבל נראה לי שכל מכור יש לו מעשייה אישית פרטית משלו, שהוא נגמל ממנה גם כאשר הוא עבר את הגיל הזה מזמן.
הענין הוא שאם רוצים לרדת לשורש הדברים ולא רק לדבר על הנשים הלא צנועות או על האינטרנט שהביא לנו את התאווה ישירות לכף היד, צריך לדבר על מה שנמצא בבסיס של הכל, ושם ישנן פשוט גישות שגויות, שלא לומר חולות. לדבר על כמה קשה לוותר על התאווה זה אמנם דבר שצריך לעשות בשלב מסויים, אבל כדי להישאר נקי באמת צריך לעבור שינוי בחיים, והשינוי הזה כולל בעיקר את שינוי הגישות הבסיסיות האלו. בשפה של הספר הלבן (ספר הבסיס לשיטת הצעדים לגמילה מהתמכרות) זה נקרא "הבסיס הרוחני". לצורך הענין משתמשים במושג "רוחני" לתיאור הגישות הבעיתיות המונחות מתחת לפני השטח, שהן מה שגורם לנו להמשיך להשתמש בתאווה למרות הכאב שזה גורם לנו ולמרות המחיר שאנחנו משלמים על כך.
אני בקלות מספר לעצמי את כל הסיפורים שנער צעיר בגיל הטיפש-עשרה מספר לעצמו: אני מיוחד, אף אחד מעולם לא עבר מה שאני עובר, אם מישהו היה נמצא במצב שלי הוא בודאי היה מתנהג כמוני, לא יתפסו אותי, אשתי לא תעזוב אותי, וכן הלאה וכן הלאה את כל הסיפורים האלו שבסופו של דבר נותנים לי את התירוץ להמשיך להשתמש בתאווה. לכן, אחד הדברים שגרמו לי הלם כאשר הגעתי להחלמה היה לפגוש אנשים אחרים שהיו במצב שלי או אפילו גרוע ממני. הפגישה הזאת הוציאה לי את כל הרוח מהמפרשים, והם כאילו אמרו לי "הלו, תרגיע, אתה כמו כולנו". פתאום הסיפור שלי לא היה כל כך יוצא דופן, ופתאום גם הבנתי שהאשליה כאילו "לי זה לא יקרה" היא קשקוש גמור. ראיתי אנשים שהתגרשו, אנשים שנעצרו על ידי המשטרה וכן הלאה. המסר היה חזק ועוצמתי.
אז בשלב הזה כאשר אני רואה את הגישות השגויות שלי, אני יכול ללכת צעד אחד נוסף ולהעמיק עוד קצת כדי לנסות להבין איך בן אדם נורמלי שברוב תחומי החיים נחשב לאיש נורמטיבי לחלוטין, מסוגל לחיות בפנטזיה שכזאת ולא להבין שהמעשייה האישית היא פשוט לא ריאלית?
התשובה טמונה כמובן באותו מקום שבו טמונה התשובה לשאלה למה הנער המתבגר מאמין במעשייה האישית שלי, ובמילה אחת: אגוצנטריות, או בתרגום לעברית: אני המרכז. הנער המתבגר אמנם פחות מרוכז מעצמו מאשר ילדים בגילאים קטנים יותר, אבל הוא עדיין מסוגל לראות את כל העולם רק מנקודת המבט האישית שלו, ולכן רואה את העולם בצורה מעוותת, והמכור סובל מאותה בעיה בדיוק. לכן נקראת ההתמכרות "מחלת האגו", ולכן הספר הגדול שם דגש רב כל כך על הנקודה הזאת בדיוק: האגו שלנו.
ואם לסכם את הכל במילים של הספר הגדול אז "אנוכיות וראיית עצמי כמרכז, אלו הם לדעתנו שורשי הבעיה שלנו. מעל לכל אנחנו צריכים להיפטר מהאנוכיות הזו. אנחנו חייבים, אחרת הדבר יהרוג אותנו".
