טוב, אני לא באמת בטוח למה הוא בחר דווקא בי ולא באחרים, אבל ככל שאני יותר מתקדם בהחלמה, אני מבין יותר למה בכלל הגעתי לכאן. אוקיי, כנראה שכאשר תמשיכו לקרוא, חלק מכם ירצה לסקול אותי באבנים והחלק האחר יהיה בטוח שאני משוגע. אין לי טענות, כאשר אני קראתי בפעם הראשונה מישהו שכתב תודה לה' על כך שהוא מכור לתאווה, חשבתי את אותו דבר בדיוק והייתי די משוכנע שלפחות בורג או שניים אצלו התרופפו לאחרונה. אמרתי לעצמי: שיגיד תודה שהוא הצליח לצאת ושישתוק בלי לבלבל לי את המוח. אבל כנראה שהוא בכל זאת צדק, לפחות קצת.

ה' אוהב כל יהודי, אבל אותנו - כן כן, אלו המכורים לתאווה - הוא אוהב יותר מכולם. הוא רוצה אותנו קרובים קרובים אליו, מסורים אליו וכאלו שהחיים שלהם יהיו צמודים אליו בכל רגע ובכל החלטה. נכון, הדרך להגיע לכך היתה מטורפת וכואבת בטירוף, עד כדי כך שהייתי בטוח שה' בכלל שכח ממני או אולי אפילו שונא אותי. חשבתי שלא יכול להיות שהוא לא שונא אותי אחרי שאני עושה כל כך הרבה דברים נגד מה שהוא אמר לי לא לעשות, והייתי בטוח שהקשר שלי איתו נשרף לעולם. אבל בסוף הבנתי שזה בכלל הפוך, ודווקא בגלל שהוא אוהב אותי, הוא נתן לי לסבול. קצת כמו "את אשר יאהב ה' - יוכיח".

אבא שבשמים רוצה אותי לידו, הוא רוצה לדאוג לי ולהיות אחראי על כל דבר בחיים שלי, הוא רוצה לעזור לי בכל דבר, אבל ישנה בעיה אחת קטנה: אני לא מסכים לקבל עזרה... במשך כל השנים הייתי בטוח שאני זה שמנהל את העולם ושיחקתי אותה אלוקים בעצמי, אז איך הוא יכול להיכנס ולעזור לי כאשר אני יושב ליד ההגה? זה לא שהוא לא רצה שאסע בדרך הנכונה, זה לא שהוא רצה ח"ו שאני אעבור תאונה. להיפך, הוא רצה לקחת את ההגה ולנהוג בלי בעיות הישר למחוז חפצי, אבל אני סירבתי בעקשנות לפנות את הכיסא שליד ההגה, אז ה' אמר: אוקיי, אם אתה כזה מוצלח - תסתדר לבד.

וכמובן עשיתי תאונה. אבל לא למדתי את הלקח וסירבתי לפנות את הכיסא כי חשבתי שאני עדיין מספיק חכם ומוצלח להסתדר לבד, וה' אמר שוב: אין בעיה, אם אתה כזה מוצלח - תנסה שוב, אני אמתין לך בסבלנות כאן. לקח לי 30 שנה, שמתוכם לפחות 20 שנה אני עושה תאונה אחרי תאונה אבל לא מבין את המסר. אני מסרב בעקשנות לתת לה' לנהל לי את החיים, ומתקומם נגד הרעיון שאני לא מסתדר לבד. מה פתאום?! אני מוצלח והכל בסדר, יש לי רק בעיה קטנה עם התאווה למין, וגם כאן אם אגייס קצת יותר כח רצון - אני יכול להסתדר לבד.

טוב, אז ה' נתן לי עוד קצת לסבול, אבל לא מרוע לב ח"ו אלא ההיפך, מטוב לב. הוא אוהב אותי ורוצה לנהל לי את החיים ורק אני לא מוכן לתת לו, אז הוא מפרגן לי עוד סיבוב בכביש, ובסוף כשאני מעורב בתאונה קטלנית, אני זועק: אבא! קח את ההגה, אני מוכן לתת לך את החיים שלי. אני כנראה לא כל כך מוצלח כמו שחשבתי. וה' אומר: ילדי היקר, רק לרגע הזה חיכיתי כל השנים הארוכות האלו, כמה טוב שבאת הביתה. ומהרגע הזה יש מנהל אחר לחיים שלי והוא עושה את העבודה הרבה יותר טוב ממה שאני עשיתי, והוא לוקח אחריות על כל החיים שזה אומר ה-כ-ל. כן, גם על ההחלטות השוליות וגם על החשובות, אבל הכל כולל גם את המאבק שלי בתאווה. זהו, אני לא נאבק יותר כי אני לא המנהל. כאשר יש בעיה בעבודה - אני פונה למנהל ומעדכן אותו והוא כבר מטפל בזה כמו שרק הוא יודע לטפל בזה. כאשר אני נתקל בנסיון, אני לא מנסה להיאבק בתאווה אלא פשוט מעדכן את אבא שבשמים והוא כבר מסתדר מצוין.

מחזק מאוד אזיה כייף לחיות בתחושה כזאת אבל איך מגיעים אליה ?

12 צעדים.

זה נראה ממש פנטזיה. אבל צריך ממש לתת מכל הלב ובאמת להאמין שאחרי שנתתי לקב"ה את ההגה, הוא זה שמנהל לי את החיים. עדיין לא הבנתי את זה לגמרי, אני ממש מסכים אתך זלמן, אבל אני ממש לא מרגיש ככה (בינתיים). אני מקווה שזה יקרה כמה שיותר מהר.

אלוקים שונא אותי...

הצחקת אותו. הוא אוהב אותך יותר ממה שאתה אוהב את עצמך.

יכול להיות כי אני שונא את עצמי ואת החיים שלי אז אם הוא קצת פחות שונא אותי ממה שאני שונא את עצמי זה עדיין גרוע...

לא אמרתי שהוא שונא אותך פחות אלא שהוא אוהב אותך. אתה לא חייב להאמין ויכול להמשיך לחיות בהכחשה, אבל רק תדע שיש גם דרך אחרת. כשיכאב לך מספיק - תזכור את מה שכתבתי לך כאן ותחזור אלינו.

תכל'ס, אם יש חברים אחרים כאן שמרגישים שה' אוהב אותך ומזדהים עם מה שכתבתי - אתם מוזמנים להגיב ולספר על זה מהנקודת מבט שלכם.

זלמן,

אם אתה זוכר, אחת התובנות שהגעתי אליהן היא שהקב"ה הביא אותי להיות מכור כדי שהתקרב אליו יותר, כדי שהרגיש אותו !!!

וככל שהזמן עובר ואנחנו יותר ויותר עובדים על עצמנו אני רואה את הדברים יותר ויותר חזק !!!
אני ממש מרגיש אותו מלווה אותי "יד ביד" כל יום ויום.
ברגע שהחלטתי להיכנע ולתת לקב"ה לנהל לי את כל החיים!!! אז אני מרגיש קרוב אליו מאי פעם!!!!!!!!!!!

ההתדיינות בפורום ובקבוצה הטלפונית נפצו לי המון מיתוסים בכל תחומי החיים וזה אחד מהם !!! (שלא יכול להיות שהקב"ה יביא אותי לחטוא כדי שאחזור בתשובה)

זלמן, אני מרגיש שאתה קצת "באורות" (אני אומר זאת לטובה..) אתה ב"ה נקי תקופה ארוכה.. ואולי קל יותר לומר את הדברים האלו בתקופה "טובה"..
כשאני היום לאחר נפילה, אני מרגיש הכי מגעיל שיכול להיות בעולם.. בכלליות אני יכול להבין את אריאל.. גם אני מרגיש עכשיו הכי דפוק ומרוחק בעולם.. מסיפורך האישי ברור שאתה מכיר את זה..
איך אפשר להרגיש טוב שהעצבות לאחר הנפילה היא בכלל משהו פיזיולוגי?

ה׳ לא שונא אנשים, הוא ברא אותם לשנוא אותם זה כמו לומר שהוא טעה שהוא ברא אותם.
להגיד שה׳ שונא אותי זה כמו לומר שה׳ בדרך כלל מוצלח, איתי הוא פישל. הוא שונא אותי כי אני ההוכחה שהוא לא מושלם.

ה׳ קורא את זה ומתפקע מצחוק


ה׳ שונא זימה, זה לא אני אמרתי. ה׳ ברא אותנו עם תאווה כי הוא רץ שנלמד להשתמש בה בצורה נכונה, ושלא נעשה מעשים שהוא שונא. את המלאכים הוא ברא בלי תאווה, מהם הוא לא מצפה להלחם בה.
יש אנשים שהם כמו מלאכים אין להם מלחמה חזקה מדי עם התאווה. להם יש שליחות אחרת.

אני אחזור על דברים שכתבתי בתחילת דרכי כאן בפורום.

אנחנו נמצאים בדורו של משיח, במהרה יבוא אלינו, זו הישורת האחרונה לפני שהמשיח אור לעולם ומלאה הארץ דעה. בישורת האחרונה היצר הרע שולף את נשק יום הדין, הוא משתמש בכל טכנולוגיה אפשרית בשביל להפיץ את הארס שלו.

אותנו שלחו להלחם נגדו פנים מול פנים. אנחנו קבוצה יחסית קטנה של לוחמים עזי נפש, שמוכנים להיפצע, ליפול, לקום ולהמשיך להלחם. לא כל אחד מסוגל לעשות את זה, אנחנו כן. גם אם לא ידענו את זה, לנו יש את הכוחות לעמוד בפרץ. נשמע קצת גדול עלינו, אבל כל מעשה של התגברות הוא עוד צעד של החלשת כח הרע בעולם. אנחנו חלק ממלחמה עולמית. תפקידנו לעשות את המשימה שהוטלה עלינו בשמחה. להיפצע זה לא נעים, ליפול זה מדכא, אבל זה הכל אמור להוביל אותנו לנצחון.

ה׳ שונא אותנו?! אז מי ילחם בשבילו ?

לידידי "די דיינו",

לא אמרתי להרגיש טוב אחרי הנפילה. בהקדמה לספר הגדול כותבים מפורש את הדברים ומסבירים שאי אפשר להתחיל לדבר עם אדם על החלמה כל זמן שהוא עצמו בתוך התאווה, וחייבים תקופת נקיות כדי להתחיל לראות את הדברים בצורה נכונה.

לצערי יש כאן הרבה חברים שלא נמצאים במצב הזה, ולכן עבורם - הפוסט הזה נראה הזוי.

לעומתם, ישנה ב"ה קבוצה די גדולה של חברים שעובדים כל יום על עצמם ומתקדמים בצעדים, וזה פשוט כיף ותענוג לשמוע אותם מספרים כל יום בקבוצה איך החיים שלהם מתבהרים ונהיים שפויים יותר ויותר. עבור החברים שכבר עובדים על ההחלמה - מיועד הפוסט הזה.

מי שכבר נקי קצת ולא צריך אישפוז, יכול להתחיל לכוון את עצמו לקראת השלבים הבאים בהם אנחנו מודים לה' על כל מה שהוא עושה עבורנו, והשינוי הזה מבכי ויללות לאמירת תודה והכרת הטוב הוא קריטי מאוד להחלמה שלנו.

אף אחד לא צריך להישאר מאחור. כולם יכולים להצטרף לעבודה ולהרוויח. בסך הכל אנחנו באמצע השבוע השלישי של העבודה ורוב הדרך עוד לפנינו. מי שאכפת לו מהחיים שלו וכבר כאב לו מספיק - מוזמן להצטרף למסע. מי שעדיין יכול להישאר עם התאווה - לפחות יידע שיש דרך אחרת, גם אם כעת זה נראה לו הזוי.

לאריאל ול'די דיינו' - ה' שונא אותי?
אתייחס לשאלה הזו בשני מישורים, באחד אתלה באילן גבוה (ר' נחמן מברסלב) ובשני בתחושותי שלי (נתן לאו)
1. יש לנו נטייה משונה לחשוב שה' באמת חושב שנקיים את כל השו"ע בלא לפשל אף פעם. אנחנו מדמיינים שהוא חושב שאם אנחנו נופלים, זו פשלה, מן דבר כזה שלא אמור לקרות, שאין היגיון שהוא יקרה, לכן - אם הוא קרה, אז אנחנו רחוקים ממנו, מתועבים, טמאים ושנואים.
וביתר חריפות: אנחנו תופסים אל אלוקים כשופט מנוכר, לא מזדהה, לא אישי, לא רואה את הכאב שלנו, לא רואה שאנחנו מנסים, דוחק אותנו לפינה עם האינטרנט שהוא הביא לעולם ועם הניסיונות שהוא מביא לנו לכל מקום, ועוד בסוף הוא עומד עם הסטופר כמו המורה לספורט מהתיכון ומחייך חיוך אכזרי: לא הצלחת, אה? קדימה, לגלגול הבא!
אני לא יודע להסביר עד הסוף את הנטייה שלנו לראות את אלוקים באופן כל כך מרושע, אבל דבר אחד אני יודע - הוא לא כזה. אתה יודע מה, הוא עצמו מכיר את הרוע הרבה יותר טוב מאיתנו, הוא עשה את השואה, הוא ברא את הקליפות, הוא יצר את היצר הרע, את התאווה. הוא לא מתרגש מאיזה מישהו שנופל פה פתאום. הוא היה הראשון שהתחיל את כל זה, ש'שבר את הכלים' במן 'תאונה' כביכול (כפי שמתאר האר"י הקדוש).
אז למה אנחנו עושים לו את זה? למה אנחנו צובעים אותו כל כך בשחור?
בגלל שיש לנו צורך נואש שישנאו אותנו.
עמוק בתוך הלב אנחנו יודעים מה אנחנו שווים, אנחנו יודעים שכל ההתקדמות שלנו במציאות בחוץ, איך שמעריכים אותנו, איך שחושבים שאנחנו אנשים טובים, נאמנים לנשותינו, שומרי תורה ויראי שמיים, הכל זיוף וצביעות. ואנחנו שונאים את זה, אנחנו מרגישים כל כך הרבה גועל עצמי, עד שכדי להישאר שפויים אנחנו צריכים להמציא איזה אלוהים שאומר לנו כל הזמן 'אתה חוטא' 'אתה חומרי מגעיל' 'אתה מתועב' 'אתה מרוחק' 'אני שונא אותך', וזה ברור לנו כשמש שזה מה שאלוהים חושב, שהרי הוא יודע הכל, ואם כך הוא יודע מה אני עושה כשאף אחד לא רואה, ואם כך הוא לא יכול לחשוב אחרת - שהרי לי ברור מה אני שווה, או ליתר דיוק, לא שווה.

וכאן, אריאל ודי-דיינו, כאן נכנסת תורת הסוד לתמונה. כשהיא מסבירה כיצד הרע בעולם אינו רק תוצאה של 'טעות' או של 'החומר' אלא שהוא מתוכנן על ידי הקב"ה, היא בעצם רומזת לנו (רמיזה אותה פיתחו ר' נחמן ,ר' צדוק, האדמו"ר הזקן ועוד הרבה מגדולי ישראל) - שאלוקים אוהב אותנו גם שם. זה נראה לנו הזוי, זה נראה לנו בלתי אפשרי. אבל אלוהים לא התחייב אף פעם שהוא יהיה מובן לנו. והוא אומר לנו במפורש, על ידי גדולי ישראל שבכל הדורות, ש'יש לנו את זה', שיש בנו כוחות שאנחנו לא משערים את קיומם. ואפילו, כמה אבסורדי, שבמאבק ההישרדות הזה כנגד הפורנוגרפיה אנחנו נעשים אנשים הרבה יותר קדושים מרוב היהודים ששומרים את השו"ע בצורה תמימה ופשוטה, בלא שום ניסיונות.
הבעיה, היא כמובן, שאנחנו לא מאמינים לו. אחרי אחת הפסקאות הכתובה ברוח זו בספר 'משיבת נפש' ר' נחמן כותב שברור לו שכל אחד חושב שר' נחמן לא מתכוון אליו, שהוא מתכוון לאנשים שהם באמת בסדר, אלא שהם פישלו פה ושם. אבל לא, חוזר ואומר ר' נחמן, אני מתכוון אליך. כן כן, אליך. ויש עוד הרבה מה להאריך בעניין, ומי שראיתי בדורנו שהאריך בעניין זה הוא הרב יהושוע שפירא בספרו 'אשיב ממצולות' שפשוט מביא את דברי גדולי ישראל שבכל הדורות, החל מחז"ל וכלה בגדולים בני דורנו שהולכים בכיוון זה.

2. (זה בשם נתן לאו, חבר בגיא): אריאל, כואב לי לקרוא כמה אתה שונא את עצמך. אני כל כך מזדהה ומתערבב עם השנאה הזו, שאני מוצא לה הד בקרבי, מכיוון שגם אני שונא את עצמי. גם אני מפחד לחשוב מה יקרה אם אני אסיר את החסימה המקסימלית מהK9 שלי, וגם אני מרגיש שבמובן מסוים, עד שאני לא אוכל לעשות את זה, כל העבודה שלי בשאר שטחי החיים לא שווה כלום. אני לא יודע אם זה יעזור לך, אבל אני יכול להגיד לך שבכל פעם שיש לי מחשבות מדכאות כאלה, אני פונה לאשתי, מדבר איתה, והיא בחיבוק, במבט או במילים שקטות, חוזרת ואומרת לי: לא, נתן, אתה טועה. אתה בן אדם עמוק, ההתמודדות שלך עם הפורנו היא דבר אצילי, אני מזהה בך כוחות של טוב ושל רגישות ושל הקשבה. וכשהיא אומרת את זה, לאט לאט זה מהדהד פנימה, ומחלחל לתוך הפצעים שמדממים כבר 13 שנה. אז אני מבקש ממך, תן אמון בהערכה שרוחשים לך, ואם יש לך מגע עם אדם קרוב, בפורום, בקבוצה או בבית, תן להערכה שלו לעזור לך להעריך את עצמך.

נתן

נתן, אתה איש מדהים! (אני מתייחס גם למה שכתבת באשכול שפתחתי בשם "חבר'ה, די")
עם לב ענק, וגם שכל לא חסר...

אשרינו שזכינו לאורך כאן בפורום.

בס"ד
נתן היקר תודה רבה על התגובות המחזקות והמעודדות (רגישותך והאמפתיה שאתה מעניק זכורים לי כבר מההודעה הראשונה שלי כאן בפרום.. תודה ממש..)

כן.. אני מכיר ממש טוב "בלשון המעטה.." את דברי רבינו נחמן ואת הספר אשיב ממצולות שכבר אני לא זוכר את מס' הפעמים שעברתי עליו.. שכל פעם אני משתדל להתעודד ולהתחזק מהדברים שכתובים שם..

אתה כותב שהסיבה לדיכאון הוא שיש לנו צורך נואש שישנאו אותנו.. מסכים איתך שלראות את הרע בעולם זה הכי קל.. לראות כמה שהעולם צבוע בשחור זה הכי נוח.. והעבודה על העין הטובה היא הכי קשה שבעולם ואכן זוהי עיקר המערכה לאחר נפילה

אני רק שואל איך עושים את זה??? בנפילה הרי התלכלכתי טינפתי את עצמי.. גם באחד האשכולות זלמן ושמואל טענו שהרגשת הדיכאון היא בכלל משהו פיזיולוגי!! אז מה אני אמור לעשות עם זה??

האמת שבזמן האחרון אני משתדל בכלל לא להתעמת עם הרגשות התסכול האלו.. אני אומר לעצמי שבכל מקרה אני כ"כ מסריח מריח הביצה שנפלתי אליה.. ורק צריך לתת לזמן לעשות את שלו שכל הסירחון יתפוגג ממני ואוכל לשוב לחיים נורמאליים ואופטימיים!
מידי פעם בעיתות רצון אני משתדל לאסוף את עצמי ולומר היה מה שהיה.. עכשיו ממשיכים הלאה, זו הייתה רק מעידה.. לא נורא.. וכו וכו' קום ותתחזק!

אבל לצערי רוב מוחלט של הפעמים לאחר כל נפילה אני מרגיש מרוסק ללא שום רצון להתחדש ולהתקדם!