ושוב באים להם ימי ערב פסח המלאים וגדושים. נדמה שאין מי שיחלוק על כך שאלו הימים האינטנסיביים ביותר בכל השנה כולה. שילוב מנצח של עומס פיזי וכספי הכרוך בעבודות ובהכנה לפסח יחד עם צילו המאיים של "משהו חמץ". באופן אישי זהו חג טעון במיוחד עבורי. הייתי בו יותר מפעם אחת בצמתים קריטיים ביותר בחיי. חסדי ה' כי לא תמנו ואצבעותי מקלידות ברגעים אלו את הפוסט הזה בתחושות של תודה לבורא עולם, על מה שהיה אז ועל מה שאני חווה עתה.
אחד החיובים הדורשים הסבר הם דברי בעל ההגדה "חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצריים" מעבר להסברים המקובלים אודות כך שלולי זה היינו אנו ובנינו משועבדים עדיין, יש צורך להסביר בצורה ממשית כיצד היום ב 2015 עם כל הנוחות והנהנתנות הרחוקים שנות אור מעבדות עתיקה, יכולים להרגיש את עצמנו ממש כאילו יצאנו עתה ממצריים?
לדידי ולשכמותי הדברים אינם כלל בגדר גוזמא. רק מי שחווה עשרות שנות חיים תחת צילה המאיים של ההתמכרות יכול להבין מהי עבדות מודרנית. אם עבדות היא גברת הנוגשת עבדים, ההתמכרות לא שונה ממנה בהרבה. אכן במובן הפיזי של הדבר ייתכנו שינויים, אך הרעיון הבסיסי אינו רחוק כלל ועיקר "כעבד ישאף צל". שנים רבות מאד הייתה שאיפתי היחידה כמעט פשוטה כל כך ונאיבית, פשוט להפסיק להשתמש בתאווה. משאלה זו הייתה כל עולמי כמעט, היה רק דבר אחד שתפס מקום יותר ממנה, התאווה עצמה... בכל הזדמנות של קרבה לאלוקים זו הייתה המחשבה הראשונה שהייתה עולה. בכל הזדמנות של תפילה ותקווה היו אלו המילים הראשונות שהוציאה הלשון, כמובן עד שהעניין הפך למשהו חסר סיכוי לחלוטין בבחינת "על מנת שתעלי לרקיע". יציאת "מצריים" משמעותה היכולת לצאת כל אחד מאותם מיצרים (הגבלות) המאיימים עליו. בשבילי התאווה הייתה המיצר הגדול ביותר. "מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה". באופן שאינו ברור ומובן מאיליו זיכני בורא עולם לצאת מאותם מיצרים ולהרגיש כיצד אינני חייב להישאר בתוכם. למדתי כי ישנה גם דרך אחרת.
אבל זה עדיין לא הסיפור כולו.
האפשרות להישאר נקי משימוש בתאווה הוא חלק יחסי ממש מול שיפור איכות החיים בצילה של תכנית 12 הצעדים. ככל שעובר הזמן אני לומד להבין עד כמה התאווה היא פועל יוצא של עיבוד חשיבתי מעוות. למעשה כפי שכבר כתבתי בעבר התאווה היא קצה קרחון המעיד על צורת ניהול חיים משובשת. סוג של כאב ראש המעיד על התנהלות בלתי תקינה בכל מישורי החיים. להפסיק את הנפילות בלי לחוות שינוי מהותי בדפוסי החיים הוא בלתי אפשרי כנראה. אך גם אם הוא אפשרי זה כנראה כמו לשבת במסעדת יוקרה במשך שלש שעות רק כדי לאכול את הגלידה לקינוח.
ככל שאני מתקדם בהפנמת הצעדים אני לומד שהיציאה מהמצרים שלי חייבת להיות בעוד תחומים. יותר ויותר פעמים יוצא לי לעמוד מול סיטואציות בהמון שטחי החיים ולהגיב אליהן בצורה אחרת לחלוטין. אני כבר לא ממש חייב להתפרץ בחוסר שליטה מול התנהגות של ילד, להגיב בכעס בלתי נשלט על משפט של אשתי, או לצאת מהכלים מתגובה של הבוס. יחד עם קריעת ים סוף והפיכתו של ים התאווה לחרבה נפתחים לפני שבילים ודרכים חדשים בתוך אוקיינוס החיים ואני רשאי לבחור את הנתיב בו צריך ללכת. זו חוויה מדהימה המרגשת בכל פעם מחדש. כגודל האתגר כך גודל התמורה. כל שינוי התנהגותי ותגובתי שכזה טומן בתוכו באופו מיידי את הגמול. אם יש משהו שהיה מפרק אותי לחלוטין בעבר לרסיסים זה תגובה הרסנית בלתי נשלטת. אין ככל הנראה טריגר גדול מכך לבריחה ישירה לתאווה. היום זה ממש לא חייב לקרות. נכון, יש לי עוד דרך ארוכה ומאתגרת ואני רחוק מרחק רב משלימות, אבל אני חווה שינוי תודעתי משמעותי בכל השטחים, שינוי שנותן את אותותיו בפועל ממש, לא רק במישור הרעיוני.
בימים שכאלה של ערב פסח אני חש את הדברים ביתר עצמה, ומרגיש צורך לשתף על כך ולהודות לבורא עולם על הגאולה הפרטית לה זכיתי. "ממצריים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו". בהודאה על העבר ובתפילה לעתיד.
