לאחרונה, אחרי ששמרתי את הברית כבר כמה חודשים יצא לי ליפול כמה פעמים ושמתי לב שזה לא ממש מתוך התאווה עצמה אני אפילו לא יודע אם אני מכור בכלל זה פשוט רצון "לברוח" לכמה זמן מהמציאות שאני נימצא בה.
אז אספר טיפה על עצמי:
אני בעל תשובה משהו כמו שנתיים אבל לפני קצת יותר משנה היתה לי "חברה" שניפרדתי ממנה משום שהיא לא היתה בכיוון של חזרה בתשובה והייתי באורות כאלה שהייתי בטוח שאם אני עושה את "מה שצריך" הקב"ה יסדר לי זיווג אבל המציאות היא לא כך...

כך שבמשך התקופה שאני חוזר בתשובה, נוצרו לי המון בעיות פרנסה, בריאות ומה לא... גם מאדם פעיל מאד חברתית עם הרבה חברים בנים ובנות לא נישארו הרבה חברים כך שכל יום אני חוזר מהעבודה לבית ריק ואז יושב מול המחשב ומשם כבר הסיפור ידוע.

אני לא מתבכיין רק רוצה לשתף אתכם בחלק מהקשיים של בעלי תשובה. אני יודע שהקב"ה רוצה לשבור לי את המציאות היישנה שלי ואני מצידי אולי מנסה להאחז במשהו אני לא יודע.

שתהיה שבת שלום !

מה שאתה מספר זה ממש מקרה קלאסי של התמכרות. בספרות של תכנית הצעדים כתוב על הדברים האלו, וזה נראה כאילו כתבו את זה על המקרה שלך (כמו עוד חברים אחרים שבטח מרגישים הזדהות).

גם ההתמכרות וגם ההחלמה לא צומחים בחלל ריק. הם מתהווים בחיים של עליות וירידות, שזה הקרקע הכי פוריה להתמכר, אבל גם הקרקע הכי פוריה ללמוד להחלים.

אתה מתאר דבר מאוד מעניין, שהוא נכון לכאורה אצל רבים - ובודאי נכון אצלי - אבל לא כולם מצליחים לשים עליו את האצבע: אנחנו בורחים אל התאווה כמפלט. נראה לי שכתבתי על זה פוסט בזמנו שההתמכרות היא הפתרון שלנו ולא הבעיה. זאת גם הסיבה בגללה אני לא מנסה לטפל בהתמכרות שלי (כי היא רק הסמפטום) אלא בשורש: למה אני צריך לברוח? אני מנסה ללמוד להתמודד עם המצבים שגורמים לי את הבריחה הזאת.

שתהיה לך שבת שלום, שבת שפויה ונקיה.

המון הצלחה