אני זוכר את עצמי, איך הגל מתחיל לעלות, הרצון והתשוקה צצים, פתאום בלי הודעה מוקדמת, החושים נפתחים הנה זה מתחיל, מה עושים?!
הדבר הכי קל זה לזרום איתה, ללכת למחשב, לפתוח את מה שרוצים ולפרוק...
אבל הרצון הפנימי לא רוצה בכך שכן הדיכאון מגיע מיד אחר כך, אז התוכנית לימדה אותי דרך אחרת, כניעה, הודאה, תפילה.
אני באמת לא רוצה? כך אני שואל את עצמי, מקווה שאני יענה לעצמי שכן, באמת לא רוצה, ואז מיד ממלמל תפילה בפי, בלי להפסיק, אבא עזור לי אני לא מסוגל.
אחר כך אם יש כוח יורד לברכיים, עוזב כל דבר שיכול לגרום לי להתאוות.
בסוף מרים טלפון לחבר, או שולח הודעה (לא תמיד משפיע ההודעה, צריך משהו חי) הרבה פעמים טלפון לחבר זה התחלה יותר טובה אך המסוגלות לעשות זאת קשה.
הרגע שלפני הוא קריטי, ברגע הזה אני לומד מה לעשות בתוכנית, לרגע הזה לימדו אותי כאן מה לעשות, לרגע הזה כל יישותי מוכנה, לרגע הזה שיכול לשנות את חיי לטוב ולרע.
הרגע הזה הוא קשה, רגע של חיים ומוות, רגע שעובר ואחריו אתה מבין האם אני בהחלמה או לא.
"אבא, אני מתפלל אליך שתתן לי לעבור את הרגע הזה!"
תודה לך, אבא יקר על דרך של החלמה, מבקש עוד יום נוסף של רגעים מחלימים!

תודה רבה אח יקר

אצלי גם הרגע שלפני הוא הקריטי. הוא הקובע אם יהיה לי ליל מנוחה שבסופו אודה לאלוקים על הנס.. או יהיה לי לילה של מחלה שבסופו ארגיש זבל דחוי לא ראוי לבוא בקהל..

הרגע שלפני הוא גם המתנה של התוכנית.
לפני שבאתי לכאן הרגע הזה היה חסר משמעות כי לא היו לי כלים.
כיום יש סיכוי אם אעשה ברגע שלפני את הדבר הנכון = להתחבר.

האמת, שהרגע שלפני זה כל הפיתרון של הצעדים. כי לכולי עלמא מכור תוך כדי בולמוס אינו בצלם אלוקים ואינו בר בחירה כדי להפסיק. כל הרעיון הוא לזהות את החורים בנשמה ולמלאות אותם לפני שהם מצווחין לתאווה שתבוא ותמלא אותם....

אוהב
תודה רבה על התזכורת
הושיעה

brother כתב on 06 יוני 2014 10:27:

ומה אם אני עונה לעצמי כן אני רוצה אבל זה הורג אותי? אבל כן אני רוצה את זה יותר מכל אני לא מוכן לעזוב את זה?

בכל אופן תודה

תודה על התיאור. מדוייק.
אני מרגיש צורך להוסיף שני דברים. האחד הוא שככל שעובר הזמן בהחלמה כך הרגע הזה הופך לשני רגעים, ולאחר מכן אף ליותר. אני מזהה יותר מהר את רעש הזמזום הזה, וממילא יש לי יותר מרחב לעבודה.
דבר שני, בשבילי הידיעה על הדיכאון שאחרי לא הייתה מספיק טובה. פשוט כי היא נעלמה לי כעבור מספר קצר של ימי נקיות. נאחזתי בנקיות כדי לחשוב שהפעם אני בסדר, וממילא לא הייתי צריך להיות זהיר, ופתאום מצאתי את עצמי באמצע קרב הורדת ידיים מול התאווה, קרב שלמעשה כבר הוכרע מהרגע בו נכנסתי לזירה.
אותו הרגע שלפני, והפעולות שתיארת, משקפות הרבה יותר מאשר מודעות לדיכאון שאני ארגיש לאחר מכן, הן משקפות את לב התוכנית - את 'שינוי הגישה'. את ההכרה הקבלה והכניעה של האלרגיה והדפוסים המכורים שלי.
רק קבלה זו היא שעומדת לי כאשר אני ניגש ללחוץ על הודעה או להתקשר לחבר כאשר אני יושב בספריה ולומד למבחן מאוד חשוב שאסור לי להיכשל בו, אבל פתאום אני שם לב שהספריה ריקה, והרעיונות מתחילים לעלות לראש...אחרת, אני אנסה ללמוד למבחן למרות הכל, ושהדיכאון ילך לעזאזל.

תודה
נתן במתנה

תודה נתן אתה צודק כל כך!
לך תשובה לשלמה- אמת, לפעמים אני עונה לעצמי שלא, אבל בכל זאת נופל! .... זהו נפלתי!
החכמה היא לדעת לעלות חזרה, לא לשקוע באבל עצמי, לחזור ולהמשיך הלאה.
הרגע שלפני לפעמים מכריע אותי, אבל אם נעשה הכול בצורה נכונה, אני מאמין שכמו שנתן כתב, הרגע הזה נהיה מודעים אליו יותר.
נרגיש אותו יותר, נדע כשהוא מגיע, לעצור אותו לפני, מקווה שאצליח בפעם הבאה...
באמת צריך לדעת לשחרר, למסור לאלוקים, הספרות אומרת שהדרך לעשות זאת היא לדבר עם אחרים, להוציא הכול, לחשוף... לדבר כמה שיותר...
אם יש לך חבר קרוב כדאי לעשות קבוצה כל יום... (תודה על המחשבה... לא חשבתי על כך לפני רגע...)
שיהיה לנו עליה חדשה ונעימה לרכבת!