ברוכים הבאים, אורח

דמעות מעורבבות- סיפור ללא תקווה שכתבתי
(0 צופה) 
  • עמוד:
  • 1

נושא: דמעות מעורבבות- סיפור ללא תקווה שכתבתי 1052 צפיות

דמעות מעורבבות- סיפור ללא תקווה שכתבתי לפני 12 שנים #5988

  • arielwriter
  • מנותק
  • דירוג זהב
  • הודעות: 274
אחרי שנפלתי, הרגשתי שבא לי למות אני לא יודע מתי הסיפור יתגשם...


נמאס לי לחיות, הוא חשב. העצבנות המשתקת מילאה את ראשו בכל מאודה.
הוא בעט בדלת חדרו בעוצמה רבה, הוא היה לבד בבית, הוא לא פחד לפרוק החוצה את מה שהלב ביקש כבר המון זמן.
"דיי נמאס! מה אתה רוצה ממני?! תעזוב אותי בבקשה" דמעות קטנות התחילו לזלוג במורד פניו.
"כבר פעם רביעית היום! רביעית!!! אני משוגע..." הוא התחיל להלך סחור וסחור והמשיך להגיד בצורה הגובלת בטירוף ובמהירות, "אני משוגע... אני משוגע...".
הבית התמלא בשקט וההרגשה בבית הייתה נעימה אך לא עכשיו, לא ברגע הזה. המחשב היה עדיין פתוח על אתר מסוים, והצעקות שלו הם אלו שהפרו את הדממה בבית.
הוא רץ כמו משוגע אל המיטה ולקח כרית מנוקדת בצבע ירוק, הוא כבר את ראשו בתוכה והטיח אותה בראשו שוב ושוב.
"למה? למה?! אתה יודע שאני רוצה לעבוד אותך בלב שלם, ריבונו של עולם אתה יודע את זה" הוא אמר בגמגום של בכי, הדמעות רק התחזקו וגברו.
לא היה שום סימן לאופוריה שאפפה אותו לפני דקה, ההפך הוא הנכון, לא היה איש שהיה יותר מדוכא ממנו על כדור הארץ באותה שעה.
"למה שלא תיקח אותי! תיקח אותי וזהו!" הוא נפל על ברכיו ופרס את ידיו לרוחב כאילו הוא מקריב עצמו.
"למה הבאת אותי לכאן? אני רוצה למות! בבקשה תיקח אותי, מצטער אני ניסיתי, אתה יודע כמה ניסיתי" הוא השתתק לרגע, ואז חזר לגמגמם בבכי.
"אני לא יכול לחיות בקונפליקט הזה יותר! דיי תיקח אותי, תיקח אותי..." הוא הטיח את הראש ברצפה בכוח, דם זלג ממצחו, שריטה חדשה עיטרה את מצחו, שוטטת דם.
הוא קם שוב בעצבנות חדשה שמילאה כל גיד ועצם בגופו הוא טרק את מסך המחשב הנייד בעצבנות ובכוח, והתחיל לבעוט בדברים בחדר, הוא התחיל בדלת ועבר לארונות, כעבור דקה, אחרי שהחדר היה זרוע הרס וחורבן, הוא התחיל לקלוט את מעשיו ופרץ בבכי שוב.
"מה אני עושה? לא מספיק אני חוטא לפניך כמו אדם מטונף, אני עוד הורס את החדר שההורים שלי שילמו עליו ממיטב כספם בשבילי?!".
הוא לא יכל להביט בעצמו, רגש עמוק של תיעוב וגועל חדר אל תוכו. הוא רץ למראה לראות את האדם השפל שיעמוד מולה, והסתכל לעצמו עמוק בעיניים, מבט אימה משולב בכעס ניבט מהמראה. על אף סלידתו ממי שהיה שם הוא המשיך להסתכל עמוק פנימה ואז סינן.
"אתה באמת לא ראוי לחיות... המשימה הזאת כבדה עליך, אולי לאנשים אחרים זה מתאים, אתה מכור, אתה לא שולט בעצמך, מי יודע אולי אתה אפילו עלול להוות סכנה לציבור" שוב הדמעות חזרו ונשנו, הפעם דמעות בודדות זלגו בעדינות מעיניו.
"מה לא ניסית? הכל! נתת את הקאבלים שלך לחברים שלא יתנו לך אותו לעולם, אלא למקרה שתרצה להוריד שירים לפלאפון. ביקשת מההורים שישימו לך חסימה ברמה שמור ברימון, אבל אתה עדיין גילית איך פורצים אותו, אתה עדיין הלכת לחבר כשרצית וישנת אצלו, חיכית עד שירדם ואז הוצאת לפועל את תאוותך וכל הזימה שלך!" הוא האשים את עצמו בכעס, נוח היה לו לדבר אל עצמו בגוף שני, זה נתן לו הרגשת ריחוק אפילו מעצמו מהאני שלו.
"ובכית לאלוקים, התחננת כמה פעמים כבר ביקשת, התחננת, בכית, אתה זוכר איך ברחת מהבית שהיית לבד בכיתה ח' ורצית לראות משהו, אז היית שווה משהו, ברחת ישר לחבר לפני שהיצר השתלט אפילו על הפחות שבאיבריך, ככה הצלחת להימנע מליפול, היום מה אתה שווה? ההורים שלך הולכים והמסיבה רק הולכת ומתגברת, אתה נופל בין 4-5 פעמים ביום... שמעת פעם על דבר כזה? תגיד לי אתה שווה משהו? בשביל תחושת אושר בת חמש שניות מכרת כך את נשמתך לשטן? אתה יודע שלעולם לא תצליח למלות את תחושת החסר את תחושת הריקנות! היא תמיד תיהיה שם כי מעל לכל רגש ניסה ככל שיהיה תישאר הפינה החלולה הזו, כי לא ככה משיגים את החיים שאליהם התכוון ריבונו של עולם, הוא תכנן בשבילך שתיהיה לך אישה יפה ובית טוב וילדים, אבל בסופו של דבר בגדת וקרעת לגזרים את כל תוכניותיו, ברוב טיפשותך העזת לקחת אחריות על החיים שלך ועל החור השחור שיבלע אותם ברגע שתיכנס להתמכרות הזו".
הוא התחיל להיאנח בעצבות, והמשיך להוציא את כל מה שהיה לו בלב.
"זה נכון שהמצב היום ברחוב מכעיס להפליא, בנות מסתובבות ומכשילות את הבריות בלי משים לב, אני לא יודע אם זה בגלל שהן לא מודעות לבעיה, ומנסות למשוך תשומת לב בלי להבין מה הן עושות, או שאולי זו המטרה שלהם? להכעיס אותי לקומם אותי? להרוג אותי מבפנים, לחמוד... לעורר אותי, להפיל אותי בפח יקוש? למה הם עושות את זה בגשם העז שיורד בחוץ ובסופה תמיד הן לובשות קצר, ואפילו הצדיקות שמביניהם חייבות לחשוף משהו, כמובן בגבול הטעם הטוב של ההלכה אבל אין להן שום יחס למה שהן עצמן מרגישות, לקור העז ששורר בחוץ, הוא לא מעניין אותן, הן יסבלו ובלבד שיקחו אותי איתן לשאול תחתיות!".
היה לו עוד הרבה מה להגיד על הבנות של הדור, על הלבוש הפרובוקטיבי על כך שבוסים במשרדים נהנים שמזכירותיהם לובשות קצר וטרוניות שונות על כך שעל גברים לסבול לבוש מכובד ומקצועי הכולל מכנסיים ארוכות, חולצה מחויטת, ועניבה. ואילו הן, כמה קצר שילכו, מה טוב!
הוא יצא מחדר המקלחת, שם הייתה המראה שהסתכל עליה, הוא שב לדבר לעצמו בגוף ראשון כשהתחיל בביקורת על הבנות, זה יותר נוח לכעוס על מישהו אחר מתוכך. ההחלטה בליבו כבר התחילה להנביט, ולהצמיח שורשים.
לפני שיישם אותה הוא רץ לסלון ופתח את ארון העץ הישן, שם נשמרו אלבומי התמונות של המשפחה, הוא לקח את אחד מהם וחזר לסלון. הוא התיישב על הספה בצבע בננה בעלת העור הרך, לפתע הוא נתקף זעם,
"הנוחיות הזו לא במקום, עליך לסבול, שב על הרצפה גם שם אפשר לעיין בתמונות!", הוא לקח את האלבום איתו והתיישב על הרצפה הקרה, זו הייתה עונת הקיץ, ולכן גם הרצפה לא היוותה מכשול.
הוא התחיל לדפדף באלבום, מכל תמונה ניבטו פניו הקורנות של אביו ההדור, הלוואי שהייתי קרוב לרמתו, איך הוא כזה צדיק, ואני? רשע מרושע! פניו הקורנות של אביו ניבטו מהתמונה, זו הייתה תמונה ישנה כשנולד, לפני שש עשרה וחצי שנה, אביו מחזיק אותו בזרועותיו ובמקביל מעיין בגמרא, נראה היה שהכל מושלם, חיוך מושלם נמתח בשפתיו של אביו, הזקן הקטן, השחור, והמטופח של אביו שיווה לפניו מראה מלאכי, בחיים לא אהיה כמוהו, אני מכור, אני הרוס מן היסוד כבר, המרחק ביני לבינו הוא כמו המרחק מהשמש. הוא חשב.
הדמעות חזרו שוב לעיניו, ככל שעבר הזמן הרגשת חרטה גוברת וגוברת כבשה כל מקום במחשבתו, הוא כבר לא ידע איך לפצות על מה שעשה היכן להתחזק, שום שיחה עם חבריו המכורים בשכבה לא עזרה לו, הרי כולם מכורים בסופו של דבר, כולנו עבדים שלו, הנגף לא פסח אפילו על הילד שהחשבתי אותו לאחד הצדיקים והתמימים, אני זוכר את זה, איך התוודה בפני, אחרי שיחה גלויה מכל הלב בינינו.
כל המדריכים, הספרים, השיחות, הקבלות, הנדרים והחרמות שלקח על עצמו לא הצליחו לאפס אותו במקום ולגרום לא לוותר על התאווה, אפילו לא פעם אחת בתקופה האחרונה. מתי שליבו ועיניו התחילו לחמוד, גם ידיו וגופו השתעבדו כדי לספק את היצר. הוא כבר נתן כסף לצדקה, ניסה לברוח מהבית כדי לא להיות לבד, חסם את האינטרנט, קרא כל מה שאפשר בנושא, בעיניו אנשים שהצליחו לצאת מזה הם, או מלאכים, או בעלי יצר חלש יותר משלו, לא היה לו שום נימוק אחר לתופעה הזאת.
הוא זוכר איך בפורים, אחרי שליבו היה טוב ביין, ובוודקה, ובכל שאר המשקאות שהגישו במסיבת פורים בישיבה, הוא פרק הכל באוזניו חבריו, אפילו כאלה שלא ידעו, הרגשת חופש ושחרור מילאה אותו, הוא כבר לא פחד, הוא כבר לא הרגיש עבד, ההרגשה הנוצצת הזו מילאה אותו גם עכשיו כשהתפלש בבוץ הכאב והחרטה, כשהרגיש את הכעס והעצבות במלוא עוזם. הוא רץ אל המקרר והפטיר לעצמו, "יופי עכשיו אתה גם לא יכול להתגבר על התאווה ליין?!".
'זה לא משנה', חשב לעצמו, בקרוב כבר לא אהיה כאן, ההחלטה כבר הכתה בו שורשים.
הוא רץ למקרר והוציא משם בקבוק יין, שהיה שמור לשבתות, חלץ את הפקק בכוח, ושפך את הנוזל המחמם הישר לגרונו. שכרות נעימה מילאה אותו וחמימות בחזה, כבר הרבה זמן רצה להרגיש ככה!.

הכתבה - שוכתבה בעקבות בקשות של כמה קוראים שטוענים שאין זה מתאים לפורום
משה
נערך לאחרונה: לפני 11 שנים, 12 חודשים על ידי .

בעניין: דמעות מעורבבות- סיפור ללא תקווה שכתבתי לפני 12 שנים #5998

  • YeshAtid
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 327
אני מקווה שהסיפור לא מבוסס על אמת והוא נעשה באופן דמיון לחלוטין
ואם הוא על דעת המחשבה כדאי לך לפנות מהר לעזרה מהר !!!
יש עתיד

בעניין: דמעות מעורבבות- סיפור ללא תקווה שכתבתי לפני 11 שנים, 12 חודשים #6591

  • משה מנסה
  • רצף ניקיון נוכחי: 10 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 521
סיפור עצוב! ומתאים למי שלא הולך לטיפול כמו שצריך
בלגן ומבולגן בכל שטחי החיים

בעניין: דמעות מעורבבות- סיפור ללא תקווה שכתבתי לפני 11 שנים, 12 חודשים #6626

  • אין יאוש
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה
  • הודעות: 717
סיפור עצוב מאוד ומפחיד.
אני מקווה שהוא נכתב באופן דימיוני.
בהצלחה מרובה,
אין יאוש
"בכל אחד ואחד מישראל, מגדול ועד קטן, אור אלוקים חיים ביפעת קודש בוער ומאיר."
"אני ה׳ השוכן אתם בתוך טומאותם״, ובין כך ובין כך בנים אתם לה׳ אלקיכם. אשריך ישראל."
"כשהנשמה מאירה גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור נעים"
  • עמוד:
  • 1
זמן ליצירת דף: 0.56 שניות

Are you sure?

כן