אתמול שכנעתי את אחד החברים היקרים כאן לדבר עם ה' כאשר קשה לו, לבקש מה' כאשר מגיעה התאווה - שישחרר אותו ויקח ממנו את המאבק. הוא הסכים והיום סיפר לי שכך עשה. הוא ציין שזה היה די מצחיק והוא הרגיש מוזר לדבר עם ה' בצורה הזאת, למרות שהתוצאה היתה נפלאה.

ואני שואל את עצמי: למה זה מוזר לי כשאני מדבר עם ה'? הרי בתור יהודי מאמין ושומר תורה ומצוות אני אמור במילא לדבר עם ה' לפחות שלוש פעמים ביום (בלי לספור מודה אני, ברכות ועוד המון פעמים נוספות). אז למה פניה לה' בשפה שלי באמצע היום היא פתאום מוזרה ומצחיקה?. וזה עוד לא הכל. כאשר אני פונה לה' באמצע היום ואומר לו: אבא, אני אוהב אותך! אני מרגיש ממש ממש מוזר. מה עובר עליי בדיוק?

אני נזכר ביום השנה העשירי לאסון התאומים. נשיא ארה"ב ברק אובמה נשא נאום קצר ששודר למאות מליונים בכל העולם. צפיתי בזה בשידור חי ולא הבנתי מה אני רואה. הוא דיבר על ה', באנגלית, וזה היה מסר מדהים. אחר כך התברר לי שהוא בעצם הקריא את פרק מ"ו בתהלים. זה הכל. הייתי בהלם. הרי אמרתי את המזמור הזה לפחות מאה פעמים אם לא יותר, וכשהוא תרגם את זה לאנגלית בכלל לא קישרתי בין הדברים. מה שאומר שמכל הפעמים שאמרתי תהלים, אפילו לא הבנתי מה אני אומר, כי לא הקדשתי אפילו טיפת מחשבה על המילים שהפה שלי מוציא. פשוט דקלמתי. אבל אובמה הגוי לא דקלם. הוא הקריא ברגש רב את המילים:

אֱלֹהִים לָנוּ, מַחֲסֶה וָעֹז; עֶזְרָה בְצָרוֹת, נִמְצָא מְאֹד. עַל-כֵּן לֹא-נִירָא, בְּהָמִיר אָרֶץ; וּבְמוֹט הָרִים, בְּלֵב יַמִּים. וכן הלאה וכן הלאה. פתאום זה לא היה "תהלים" אלא תפילה מדהימה. אלוקים הוא המחסה שלנו, בצרה שלנו הוא נמצא מאוד. לכן לא נפחד כאשר הארץ מזדעזעת וכאשר ההרים מתמוטטים בלב ימים. ואז מגיע פסוק רלוונטי מאוד למצבי:  הַרְפּוּ וּדְעוּ, כִּי-אָנֹכִי אֱלֹהִים. כל מה שנדרש ממני הוא להרפות ולדעת שיש אלוקים בעולמנו.

אז להגיד כל יום שלוש פעמים "ואהבת את ה' אלוקיך" - זה בסדר. אבל אם בסוף התפילה מישהו יקום ויאמר "ה', אני אוהב אותך!" יחשבו שהוא השתגע...

טוב, אולי מי שלא מכור יכול באמת להסתפק בקשר הרגיל עם ה' על ידי התפילות השגרתיות. אבל לא אני. לא במצב שלי. אני צריך באמת לדבר עם ה', בדיוק כמו שאני מדבר עם אשתי והילדים. לא בארמית (כמו בקדיש למשל), לא בעברית עתיקה (כמו הרבה חלקים בתפילה), וגם לא בשירים עמוקים (כמו בתהלים). אם אני מאמין שה' נמצא לידי ודואג לי ועוזר לי, אני אפנה אליו בשפה שלי, בכל זמן שאני צריך אותו או שאני רוצה להודות לו, ואני ידבר איתו בעברית תקנית, ויספר לו מה עובר עליי, ויבקש עזרה בלי להתבייש ובלי להרגיש מוזר.

אם כבר - מוזר שאני פונה לה' ומדבר איתו ולא יודע מה אמרתי לו. אין מצב שאני ידבר עם מישהו ברחוב וכשישאלו אותי מה אמרתי לו אני יגיד שאין לי מושג וסתם דקלמתי משהו. מה, אני דפוק?! אז זהו, ה' הוא החבר היחיד האמיתי שלי והיחיד שיכול לעזור לי, והוא רוצה שאדבר איתו ואפנה אליו ואבקש את עזרתו (ומי שאומר שה' רוצה שאיאבק ולא אבקש את עזרת ה' - שיפסיק להגיד תהלים על חולה ויגיד לחולה להלחם במחלה). וכל מה שהוא רוצה זה שאפנה אליו סוף סוף ואתן לו קצת מקום בחיים שלי כדי שהוא יוכל להיכנס לעזור לי.

אבא יקר, אני אוהב אותך. תודה על הכל. זלמן

קודם כל, אשריך!
מסכים אתך על כל מילה.
בהצלחה מרובה ותודה.
אין יאוש 

שלום ר' זלמן
אני שמח מאוד שהעלית את הנושא של "לדבר עם ה'"
השבוע חלקתי בקבוצה את הקושי הגדול שיש לי להתפלל,
מאז שנחשפתי לפורנו, משהו מת בתוכי, הנשמה שלי התנתקה ממני,
כדי לא להתלכלך, ואני נותרתי חומרי לחלוטין , ללא שמץ של רוחניות פנימית.

אז אני הולך לבית הכנסת (בדרך כלל) ואני ממלמל את התפילות (בדרך כלל),
אבל זה הכל אקט חיצוני, אין שום חיבור פנימי לאלוקים,
זה כ"כ מתסכל שלפעמים פשוט אני מוותר על ההצגה, ולא מתפלל,
הרי בין כה וכה ה' מואס בי ובתפילותי, אחרי מה שראיתי ועשיתי, אז בשביל מה?

והיום התכנית מלמדת אותי להתפלל אל ה' או אולי יותר מתאים לומר "לדבר עם ה'"
במילים שלי בכוונה אמיתית, למסור את רצוני ונכונותי לכח העליון ,
עלי ללמוד ולשחזר את הקשרים שלי עם בוראי, אחרי נתק רב שנים,
וקשה מאוד להפנים ולחיות את הדיבור המיוחד הזה עם ה',
כרגע אני מבצע את הפעולות, אומר את המילים, משתדל להתכוון באמת,
ומתפלל ש"אחרי הפעולות ימשכו הלבבות".

לטובת החברים שאין ברשותם את הספר הלבן, אני אעתיק כמה תפילות מועילות,

א-לי, אני מעמיד עצמי לרשותך - לבנות איתי ולעשות עימי ככל שתחפוץ,
      שחרר אותי מכבלי כדי להיטיב ולמלא את רצונך,
      הסר מעלי את הקשיים שלי כדי שהניצחון שלי עליהם יהווה עדות לאלה שאעזור להם,
      לכוחך ולאהבתך ודרך חייך.
      מי יתן ואעשה רצונך תמיד.
                אמן

תפילת השלווה (מומלץ ביותר)
א-לי,  תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם,
        אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי,
        ואת התבונה להבחין בין השניים,
        רצונך ייעשה ולא רצוני.
                  אמן

תפילת "רק להיום"
א-לי,  אני מוותר על התאווה שלי, ומבקש ממך להשאיר אותי מפוקח
                      מהתאווה שלי היום
        כי אני לא יכול; אבל בעזרת כוחך אני יכול.
                        אמן
ומעל הכל הכי חשוב הדיבור האישי במילים שליכדיבור לאבא או חבר,
כי חשוב לזכור את תמצית התכנית
"בלי אלוקים אני לא יכול; בלעדי אלוקים לא ייעשה"
אוהב אתכם
מוטי     

מוטי יקירי,

מה שאתה כותב זה נושא לפוסט ארוך ועמוק. אתחיל אותו פה ובהמשך אנסה להתייחס אליו יותר בהרחבה.

הרבה אנשים טוענים שהם מכורים לתאווה בגלל שיש להם בעיות באמונה, אבל המצב הוא הפוך... יש לנו בעיות באמונה בגלל שאנחנו מכורים לתאווה. ההתמכרות הצליחה להרוס לנו את השפיות ויחד איתה גם לקחה ממנו את האמונה האמיתית בה' יתברך.

אנחנו מרגישים רעים ולא ראויים, ולכן התכנית באה ללמד אותנו שזה לא נכון! שאנחנו אנשים טובים מאוד אבל חולים. המחלה לא שינתה אותנו, אלא רק לא נתנה לנו אפשרות להיות מי שאנחנו באמת. ולכן על ידי הרבה תרגול (שזה צעד 11) אנחנו מכניסים את הקב"ה לחיים שלנו בחזרה ומפסיקים את הבעיות באמונה.

למוטי.
כאב לי לקרוא את דבריך, על כך שהתאווה לקחה לך את הקשר לקב"ה. זו הבעיה, אתה מבין, לא רק שהתאווה לוקחת לנו את החיים שלנו, היא גם גורמת לנו להישאר איתה לבד...
בחוויה האישית שלי, האובדן של הקשר עם הקב"ה קשור בעומקו לחוויית החיים הכפולים שלנו - כמו שכתבת, ממילא הקב"ה מואס בתפילה שלי.
וכאן אני שואל את עצמי: למה אני מדמיין שהוא מואס בתפילה שלי? והתשובה צפה: כי רק אני יודע היכן אני נמצא, הרי אני עושה בדיוק הפוך ממה שהוא אמר לי.
אלא שכאן אני עונה לעצמי ולכולנו - אנחנו טועים. אבא שבשמיים ובעיקר זה שבארץ, לא מתייאש מאיתנו. הוא יודע טוב טוב מה אנחנו, הוא ברא אותנו עם הנטייה הזו להתמכרות, עם הבעיות האלה...אם רק נדבר אליו, נפנה אליו, במילים שלנו, מהמקום שלנו, הדברים יראו אחרת.
תודה לך מוטי על התפילות היפות האלה, מהספר.
שבת שלום.
נתן

מוטי היקר,
תודה על התפילות.
מזדהה מאוד עם כל מה שכתבת.

גם לזלמן תודה על הפוסט.
וגם לך נתן על התובנות.

שנזכה אמן!