"אדם נעמד בתחנת הרכבת בוושינגטון הבירה, והחל לנגן בכינור; היה זה בוקר קר בינואר. 
הוא ניגן שש יצירות של באך במשך 45 דקות. במשך הזמן הזה, כיוון שהייתה זו שעת השיא, נאמד שאלפי אנשים חלפו בתחנה, רובם בדרכם לעבודה. 
שלוש דקות חלפו, ואדם בגיל העמידה הבחין במוזיקאי המנגן. הוא האט את הילוכו ונעצר לכמה שניות ואז מיהר לדרכו. 

כמה דקות אחר-כך הכנר קיבל את הדולר הראשון שלו: אישה השליכה את הכסף לקופה מבלי לעצור, והמשיכה ללכת. 
כמה דקות אחר- כך מישהו נשען אל הקיר והאזין, אבל האיש הציץ בשעונו והחל לצעוד. ברור היה שהוא מאחר לעבודה. 

מי שהעניק את תשומת הלב הרבה ביותר, היה ילד בן שלוש. אימא משכה אותו משם, ממהרת, אבל הילד נעצר להביט בכנר. לבסוף האם דחפה את הילד שהמשיך לצעוד כשראשו פונה אל הכנר. כך קרה עם עוד כמה ילדים. 

כל ההורים ללא יוצא מן הכלל אילצו אותם להמשיך לנוע.
במשך 45 הדקות שבהן ניגן המוזיקאי, רק שישה אנשים עצרו לזמן מה. כעשרים אנשים נתנו לו כסף, אבל המשיכו לצעוד בקצב הרגיל. הוא צבר 32 דולרים. כאשר סיים לנגן והשתררה דממה, אף אחד לא שם לב. אף אחד לא מחא כפיים. לא ניתנה שום הכרה.

אף אחד לא ידע, אבל הכנר היה ג'ושוע בל, אחד מגדולי המוזיקאים בעולם. 
הוא ניגן כמה מהיצירות המסובכות ביותר שנכתבו אי פעם, בכינור ששוויו 3.5 מיליון דולרים.
יומיים קודם שניגן בתחנת הרכבת, ג'ושוע בל ניגן בפני אולם מלא עד אפס מקום בבוסטון. 
כרטיס עלה כמאה דולרים בממוצע" 

זה סיפור אמיתי. ג'ושוע בל ניגן כאלמוני בתחנת הרכבת, והדבר אורגן על-ידי עיתון הוושינגטון פוסט כחלק מניסוי חברתי בתפיסה, טעם ועדיפויות של בני האדם. 

קטע מדהים זה שבה את תשומת ליבי. כאשר קראתי אותו נזכרתי במשהו. לא מכבר פגשתי מישהו. המקום הסיטואציה והשיחה שנתגלגלה בינינו היו בהשגחה עליונה. הייתה לי הרגשה שהוא מסתיר משהו, כאשר גלגלתי את השיחה למחוזותינו שלנו... הבנתי שלא טעיתי. ניסיתי לעניין על דרך לשחרור מכל העניין וזיק ניצת בעיניו. הייתי בטוח שהנה הזדמן לידי צעד 12 מוצלח במיוחד כאשר בן שיחי פלט "אה, זה קשור לאתר המטופש ההוא? כן, ראיתי פעם שהם מטיפים על זה"... הרגשתי כמו מחט שנתחבה בתוך בלון.

היה לי די קשה להבין כיצד האיש מבטל במחי יד הזדמנות חיים. כיצד ייתכן שאיש שכמותו המתמודד די הרבה שנים עם התאווה למיטב שיפוטי, יכול להמשיך את חייו כאילו לא קרה מאומה. הריגוש והתדהמה שהכו אותי אותו היום בו שזפו עיני לראשונה את אתר שמור עיניך עדיין שמורים עמי בכותל המזרח של אירועי חיי הנחשבים יותר.

הקטע דלעיל הסביר לי את העניין בטוב טעם. אפילו האוצר תחת תנורו של אייזיק מקראקא היה זמין פחות מנגינתו של הכנר המדופלם. יכול לו  אדם לשמוע את מנגינת חייו ממש סמוך לאזניו ולהמשיך הלאה, כמו מצבתו של אותו חייל מהמפשייר. “כאן שוכב חייל מהמפשייר שחטף את מותו משתיית בירה קרה"
מסתבר כפי הנראה שהפלא גדול יותר עבור מי שהתחבר אל ציוני הדרך של חייו ממי שהמשיך הלאה...

תודה לך אדם יקר.

אל לך להתפלא.
גם אני כשביקרתי לראשונה באתר של "שמור עיניך" רציתי לעבור על פניו כפי שאלפי איש עברו על פניו של הכנר המהולל.
משום מה משהו משך אותי להישאר، וכך ניצלו חיי.

המישהו הזה הוא לא אחר מאבאלה אוהב.
אצלו לכל אחד שמור מהלך משלו.
שום דבר לא קורה אצלו בטעות !!

בהחלמה

מיוחד וכואב.
תודה לאלוקים שאני כאן. איתך.

אני הגעתי לאתר יחד עם הרבה ותיקים בסביבות ניסן התשע"ב.
הרגשתי שזה המשהו הזה, התרופה שתמיד חיפשתי למחלה שלי (עד אז לא ידעתי להגדיר מה יש לי).
משום מה לצערי, הטפלון שנידבק לנשמתי בארבעים ושלוש שנותיי היה חזק מכל מה שיש לאתר להציע.

כך שאני עדיין מנסה למצוא את נקודת הזינוק שלי ליישום 12 הצעדים.

אם יש מישהו נוסף כמוני, שעבר ליד הכנר, התפעל מאד מנגינתו, אבל לא ידע מה לעשות עם זה,
אשמח לשמוע ממנו.

מתפלל שבורא עולם יפתח לי פתח לטיהור נשמתי - עם או בלי 12 הצעדים

שלום לב טוב.
אם אתה עדיין כאן, מסתבר שמנגינת הכינור עדיין מתנגנת בנשמתך. כפי הנראה את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק. המשך בעקבות המנגינה... כל אחד ומנגינתו, כל איש ומסלולו. אל ייאוש, בהצלחה.

אני חושב שלרצות להישאר כאן באתר היא גם עניין של עבודת המידות של אדם,
עד היום הוא היה שולט על הכול, על אף שהוא לא כל כך הצליח, אבל סה"כ טוב לו... חוץ מ...
קשה מאוד לאדם להגיע להבנה שהוא צריך עזרה, אני בטוח שגם אני עדיין נמצא במקום של אני צריך עזרה אבל.... קשה לי לבקש אותה...
זה קל מאוד לכתוב, ולהביע רגשות באנונימיות, אבל הדברים שמוצגים בדר"כ לאדם שמגיע לכאן היא שהוא צריך עזרה!
ודבר כזה אדם שלא מתחיל לרחרח ישר נרתע ממנו, אם רק נצליח להביא את האדם להמשיך לרחרח אז אולי הוא יועיל להריח שיש כאן אוויר הרים צלול, אוויר הרים שמאפשר לנשום חיים חדשים...
שנזכה..

אדם יסודו, איזה כיף היה לקרוא את התובנה שלך.

מקסים ושפוט נכון, מסתבר פשוט, שלא כל אחד זוכה להבין ביהלומים.

מקפיץ