לא יודע למה, רוב הדברים שכתבתי בפורום עסקו בעיקר בתקווה ובהחלמה, לפעמים הרגשתי שאני יוצר רושם שכאילו הכל סבבה איתי ואני מתעלם בכוונה מכתיבה על קשיים ובעיות, ובכל זאת תמיד שאני בא לכתוב משהו איכשהו זה זז לכיוון חיובי, וכך גם הפעם.

ביום חמישי השתתפתי במפגש s.a. הגיע לשם חבר חדש. עיניו הביעו יאוש ובושה. הבטתי בעיניו וראיתי את עצמי בתקופות שונות בחיי וחשתי הזדהות מאד גדולה איתו. נתתי לו את מספר הטלפון שלי וביום שישי הוא התקשר אלי.

גילוי נאות: תמיד היו לי חלומות גדולים על עזרה לאנשים, עשיתי גם קצת צעדים בכיוון אך לא יותר מידי, אבל תמיד תמיד הרגשתי שהייעוד שלי זה להיטיב עם אנשים. היום אחרי קריאת ספרות הצעדים ובמיוחד 12 ו12, אני מבין שמעורבים ברצון הזה המון פגמי אופי, אבל עדיין אני מתעקש עם עצמי שיש שם גם משהו חיובי, בכל זאת אני כנראה יהודי ואחד מסימני היהודי זה שהוא גומל חסדים.

כשהוא התקשר אלי ביום שישי זו היתה תחושה נפלאה לדעת שבמילים שלי אני באמת יכול להעביר לו מסר שהוא לא שלי, אבל אני הכלי שהמסר יעבור אליו, מסר של עזרה ושל תקווה אמיתית, יכול להיות שקצת הכנסתי שכנוע על התכנית ולא הסתפקתי בהעברת המסר אבל עדיין היה בשיחה בלי ספק גם צד חיובי של הבאת תועלת לאדם אחר ואני אסיר תודה לקדוש ברוך הוא על שנתן לי דרך לנתב את הרצון שלי לעזור ולהיטיב למקום כל כך טוב ואמיתי.

הרגשתי כמו נושא לפיד בשרשרת של נושאי לפידים שנמשכת כבר עשרות שנים, כשכל לפיד בתורו מדליק את הלפיד הבא, ממחלים למכור, וכשזה הופך למחלים אז למכור הבא, וזה גם ההסבר לכותרת.

מה שיפה בזה, שבסופו של דבר, כל אחד הוא לפיד, שאורו נראה למרחקים. אך כשם שקשה להדליק לפיד בגפרור, אלא צריך אש יותר רצינית, כך גם להדליק אותי היה קשה... בסוף נדלקתי אט אט, עוד לא לפיד, אבל בדרך...

זאת לא בושה ולא סיבה להסתרה לאדם שהוא מרגיש בהחלמה, המבחן הוא פשוט מאד. האובססיה למין ירדה או לא? אם כן, זו לא בושה, אלא להיפך זה יתן תקווה לחברים חדשים. בסופו של דבר נראה לי שאדם צריך להיות טיפש כדי להתגאות בכך שהוא מחלים, כי אם הוא היה צריך להחלים זה אומר שהוא חולה ובזה בטח אי אפשר להתגאות.

תודה מנחם.

לא אחת מצלצלים אלי חברים כשאין להם כבר אפשרות לצלצל לאנשים בארץ ואני חש תחושת "שליחות". בשל מגורי בארה"ב אני יכול "לכסות" את השש שעות שבארץ ישנים. ובתמורה אני יכול לצלצל לחברים מהארץ כשאני מתעורר בשעות הקטנות עם צרכים גדולים... האם אוכל לומר בוודאות שתחושת השליחות הינה אכן תחושה טהורה? האין מעורב בזה אגו אישי שהנה אני הוא ה"מציל הלאומי" שעומד על המשמרת כשכולם נמים את שנתם? כנראה שכשאגיע לצעד המתאים אוכל לענות לעצמי על השאלה הזאת.