התחושה שהיתה לי כאשר קיבלתי את מייל החיזוק היומי הראשון אחרי שהצטרפתי לשמור עיניך היתה מעורבת. מצד אחד הרגשתי סוף סוף בבית, פעם ראשונה שאני בין אנשים שמבינים אותי ומדברים בשפה שלי, ומצד שני הרגשתי רתיעה חזקה מאוד מהעיסוק בנושא המודחק הזה. במשך כל השנים הייתי בטוח שכל מה שאני צריך זה תקופה של נקיות כדי להפסיק, ובפרט שבחוג שלי נמנעים לגמרי מלדבר על הענין של שמירת הברית, וזאת בכוונת מכוון כדי שלא לעורר סתם את הנושא אצל מי שלא צריך. פעמים רבות מאוד קראתי את ההוראות המקובלות אצלנו: "יסיח דעתו לגמרי", וכך בדיוק ניסיתי לעשות במשך שנים ארוכות.
והנה כעת, אני מקבל מייל שאמור להיות יומי, כאשר המספר המתנוסס עליו היה בעל שלוש ספרות לפחות או אפילו מתקרב לאלף, מה שאומר שהם לא הולכים להפסיק לכתוב על הנושא הזה, ואני עומד לפתוח כל יום את הבוקר בקריאה על העסק ביש הזה שאני בתוכו. עמדתי במטבח, מחזיק ביד את הדפים המודפסים של המייל היומי של אותו יום, ושפכתי באזני אשתי את כל הביקורת שיש לי על הדרך הזאת. למה אני צריך לסחוב את זה איתי כל יום, כאשר ישנם ימים רבים כל כך בהם התאווה בכלל לא מפריעה לי? שאלתי. והיא הסתכלה עליי ושתקה, והשתיקה היתה יותר מכל מה שהיא יכולה היתה לומר. הבנתי מה היא אמרה בלי מילים. הבנתי שלמרות ההכחשה העמוקה שלי, אני נמצא בתאווה בכל מקרה, והבחירה היא האם להיות מהצד החולה או מהצד המחלים. אם הייתי יכול לא להיות שייך אל עולם התאווה - כבר הייתי עושה זאת מזמן.
ובכל זאת, ישנן פעמים שנראה לי שהעיסוק הזה במקום ממנו הגעתי הוא מוגזם. למה אני צריך להצהיר כל פעם שאני משתף בקבוצה "הכינוי שלי הוא סוד הכניעה ואני סקסוהוליסט", או אפילו יותר מכך בקבוצות אחרות בהן אני מפרט את ביטויי המחלה שלי. מדוע אחרי 420 ימים של חסד אלוקים, אני צריך ללכת לקבוצה ולשמוע חבר מוסר את הצעד הראשון שלו (הוי אומר מספר את היסטוריית ההתמכרות שלו), וגם אני משתף על הטירוף בו מתנהלים חיי כאשר המחלה פעילה.
אתמול השתתפתי בקבוצה שעסקה רובה ככולה בצעד הראשון. לצופה מן הצד זה היה נראה מחזה הזוי. אנחנו מספרים על הימים הכי קשים וכואבים בחיים שלנו, אבל ביחד עם הכאב היה המון שחרור וצחוק. חבר שלא יכל להשתתף והאזין לקבוצה בטלפון שיתף אותי אחר כך בהרגשה שלו שקצת נסחפנו בדיבורים שלנו על המחלה. שמעתי אותו אבל סברתי אחרת. עד שלא אקבל את העובדה שאני חולה, עד שלא אצרוב לי את התודעה בכך שאני חסר אונים - אין לי סיכוי להחלים. וכדי להיכנע אני חייב לזכור כל הזמן מהיכן הגעתי.
אם אינני רוצה לחזור שוב אל הגהינום בו התנהלו חיי בשני העשורים הקודמים של חיי - אני חייב לזכור שוב ושוב ושוב בדיוק מהיכן הגעתי.
נכון, ישנם אנשים שאינם מכורים, ולמרבה הפליאה מדובר על רוב מוחלט של העולם (מדברים על בערך 7 אחוז מכורים למין), ועבורם באמת אין צורך בתזכורת של הרגעים הפחות טובים שלהם. עבורם יש צורך בהסחת הדעת גמורה מהמצב והתרכזות בדברים חיוביים. זה טוב עבורם אבל לא מספיק טוב עבורי. הסחת הדעת הזאת אצלי פירושה לטמון את הראש בחול, כיון שהמחלה לא הולכת לשום מקום. אצלי אני חייב את ההיפך הגמור: להזכיר לעצמי ערב ובוקר וצהריים שאני חולה, סקסוהוליט, מכור למין ולתאווה ושעבדה לי השליטה על חיי. רק הכניעה הזאת היא המפתח לחופש ואושר שלעולם לא יכולתי לחוות מבלעדיה.
אז כן, הכינוי שלי הוא סוד הכניעה ואני סקסוהוליט. לפני 420 ימים הייתי בגהינום. חסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו, שומר אותי נקי, ואני מתחנן אליו רק לעוד יום אחד נקי.
