חברים יקרים,

השעה מאוחרת בלילה אבל אני מרגיש חובה לכתוב את הדברים הבאים. כולנו חייבים הרבה לפורום הזה שהיווה עבורנו קרש קפיצה או גשר אל עבר ההחלמה, אך דומה כי הגשר נזנח כאשר הגענו לשפה השניה וכעת הוא עזוב לנפשו מבלי שאנו נותנים את דעתנו על כך שישנם עוד רבים רבים הרוצים להשתמש בגשר והם זקוקים לנו שנמשיך לקחת חלק פעיל בתחזוק השוטף של הגשר מציל החיים הזה.

אני מכיר את התחושות ויודע שזה נראה כמו משהו שכבר אין לנו צורך בו כעת אבל זה לא נכון. זה לא נכון כפול שתיים, הן עבורנו והן עבור החברים החדשים.

בתכנית למדתי שיש לי רק את מה שאני נותן. נכון, זה נשמע פרדוקס אבל זה המצב עם התכנית מלאת הפרדוקסים הזאת. אם לא אתן את מה שקיבלתי - גם לי לא יהיה. אם אני רוצה להמשיך להחזיק במתנה המופלאה הזאת - אני חייב לתת אותה הלאה. הספונסר שלי חוזר שובו ושוב על כך שבאנו לקחת אך נותרנו כדי לתת. נכון, הגענו לפרום מתוך מטרה לקבל החלמה וזכינו לחסד אלוקים לגמרי לא מובן מאליו. כעת אנחנו כאן כדי לתת.

ישנם רבים כל כך הסובלים בדיוק כפי שאנו סבלנו, ומגיע להם לפחות את מה שהגיע לנו. והתפקיד שלנו הוא להיות כאן ולספר את סיפורנו. לא לתת לפורום להיות רק מצבה אילמת לכך שהיו כאן רבים שהחלימו ופרחו מהקן. לא לתת לפורום להיות רק מקום בו סופרים חברים את הימים שעוברים בין נפילה לנפילה, או מקום בו בוכים חברים חדשים כאשר הם מוצאים מקום לפרוק את אשר על ליבם כשהם מגלים חברים סובלים נוספים. כאן המקום שיספרו החברים שהחלימו מה עבד עבורם וכיצד הם חיים כיום.

לא צריך להיות סופר מחונן או להיות נקי תקופות ארוכות כדי לכתוב כאן ולהעביר את מסר ההחלמה. אף אחד לא יודע איזו מילה תפעל על מי ואיזה משפט ידליק ניצוץ כבוי בלב מכור כואב. החברים הסובלים לא יידעו על ההחלמה, אם אנו לא נספר להם.

חברים, יש לנו אחריות.

אני אמנם יחסית חדש פה, אבל עצם זה שתוך כדי עבודה יש לי מקום להיכנס אליו ולהרגיש בטוח זה נותן לי המון.
מסכים עם כל מילה.

תודה לך סוד, גם אותי לימד הספונסר שלי, שיש אצלי, ברשותי, רק את מה שאני מעביר. בפעם הראשונה מאז שאני כאן אכתוב ממנקודת מבטי האישית את נהמת ליבי הכואב, דברים נוקבים ממה שהתרגלתי לכתוב והורגלתם לקרוא ממני, והנני תקווה שיהיו המילים לתועלת ויאירו את תשומת הלב הרצויה.

מאז ומתמיד, היה לי עצוב לראות שיש חברים שעלו על הדרך ולא מושיטים יד לאלו המנסים ללכת בעקבותיהם.  מקומם שבעתיים לשמוע את אותם חברים שהתחננו ליום נקי מסבירים 'שהם כבר לא שם'... עוטפים את אנוכיותם הקטלנית באיצטלה של החלמה.

איני פונה אל מי שבהתייעצות קיבל החלטה לפרוש מהאינטרנט, דברי לא מופנים למי שבאמת לא יכול להחלים עם הרשת, אני כן כותב בשפה ברורה למי שלא מחזיר למקום שהציל את חייו, אל כפויי הטובה ואמר להם נחרצות: הנכם חיים על זמן שאול. בסוף תכפרו בטובתו של מקום.

חלק לא מבוטל ממהות המחלה שלנו (לא הפיתרון המיני המקולקל) הוא הריכוז העצמי. האנוכיות,  מי שלא פורץ החוצה מתוך עצמו, יפול. (ולא, המפגש החי של 'שמור עינך' פעם בשלושה שבועות לא מספיק, זו בדיחה אל מול כוחה העצום של מחלתינו.) אלו הם העובדות הפשוטות בחיי מכורים שכמותינו.

איני שופט מבקר או עוקב אחרי החברים, עם חלק לא הייתי בקשר מעודי, ולמרות שיש שמחזירים, הן בקבוצות הטלפוניות והן בשרות של אחד על אחד, בתקופה האחרונה הפורום הפך לנחלתם הבלעדית של מספר ותיקים בודדים, וכאלו שמנסים לעלות על דרך. לא מעט ממי שצברו ימי נקיון משמעותייים יותר הפסיקו לכתוב, ובאופן בולט.

בעלי הוותק, הנקיים מספר חודשים ומעלה, שהיו פעילים כאן מאוד, הן בפוסטים מחלימים והן בתגובות לזועקים מעמקי מקלדתם, נדמו. כמעט לחלוטין. מדי פעם אפשר לקרוא תגובה, מספר מילים בכדי לצאת ידי חובה ותו לא מידי. דומה שהם פנו לעיסוקים חשובים יותר...

חברים יקרים ואהובים. תנו. כתבו מה קורה איתכם, סיללו את הדרך בכתיבת הדברים הטובים ושאינם. להולכים בעקבותיכם, שתפו באמונתכם נסיונכם ותקוותכם. הביאו אור למקומות החשוכים בליבותיהם של טובי בני אבינו האוהב. כמה משפטים מהעובר עליכם, מה יקרה, חמש דקות של יציאה מהריכוז העצמי?

נבחרנו, בפינצטה, כל מי שמכיר במימדים ובעוצמה של המגיפה, יודע שזכה. בפיס. יש אינספור אנשים שהיו מוכנים לתת הכל בשביל ההחלמה ואינם יודעים עליה או מצליחים לזכות בה.

כשביל W  נסע לעקרון, אוהיו, רגע לפני שהוא חזר לזרועותיו של מלאך המוות, הוא פגש את דר' בוב, זה מה שמנע ממנו מלמות. באותו הזמן  מי שהביא אותו לתוכנית, אבי תאצ'ר, חזר לשתות... הוא לא ניסה או לא יכל להעביר את המסר הלאה...

זכרו: המתנה המופלאה הזו נשארת אצל מי שמעביר אותה הלאה. הפורום הזה הוא פלטפורמה משובחת מאין כמוה להעברת מסר.

שנמשיך. יחד. בכוחות מחודשים. 

תודה לכם אסירות וסוד על התוכחה המגולה
אכן בתקופה האחרונה אני מרגיש שקצת "רדום כאן..."
אישית אני מרגיש שעדיין לומד את הדרך.. הרבה פעמים אני רוצה לכתוב תובנות, מסרים וכו'..
אני עוצר ושואל את עצמי האם אני באמת נמצא שם?.. האם הגעתי לשלב הזה בהחלמה?.. לא תמיד התשובות ברורות, לא תמיד חיוביות..
בכל מקרה מה שנכון נכון! חייבים לתת את מירב הזמן לפורום הנפלא הזה, שממש הציל את חיי!
אסירות תודה עצומה על העוררות!

חבר יקר,

התשובה היא חיובית. אתה צריך לתת את מה שיש לך. גם אם מה שיש לך הוא רק טיפה יותר ממה שיש לאחרים - זה התפקיד והמחוייבות שלך הן כלפי עצמך והן כלפיהם.

כאשר יחזקאל מנהל האתר פנה אליי שאתחיל לכתוב עבור המייל היומי, הייתי נקי בערך חודשיים, אבל נענתי לאתגר כי אמנם לא יכולתי לתת החלמה מלאה, אבל יכולתי לתת את מה שהיה לי - וכך לשמור את זה עבור עצמי.

לדיינו הצדיק, אותי לימדו שגם אם (אשתף) אכתוב על היום הנקי היחיד שיש לי, זה יותר ממה שיש למי שהרגע השתמש ובא הנה...

תתחיל, אל תתן לפחד ממה שיחשבו או יכתבו למנוע ממך לכתוב.

בהצלחה.

דבריכם נגעו בלבי.
אכן, קבלתי כאן כל כך הרבה, מן הראוי שאתן לאחרים שבאים אחרי.

מקוה שאוכל.

כתבתי עכשיו 'פוסט', אחרי שכמו שהזכרתי שם, לא התכוונתי לעשות פוסט אלא רק לשאול שאלה, ופחדתי מהתדמית של 'נדחף' שתהיה לי, בתור משתמש חדש, הפתעת אותי עכשיו שזה לגיטימי ועוד יותררצוי
תודה :-)

סוד ואסירות, כתבתם אין לי אלא מה שאני נותן.
מה פתאום?!

לסוד הכניעה

ראשית תודה על הרבה תובנות שקבלתי ממך ומחברים רבים בפורום ,היום נפל לי אסימון בשאלה שהציקה לי מאז כנסתי לתוכנית (שבועיים ) אנחנו מוסרים את הכל אליו ומבקשים בכוחו עוד יום נקי וכו' תוך הכרה במחלתינו אבל מדוע לא לבקש
פשוט רפואה שלמה כפי שמבקשים על כל מחלה היפלא מה' דבר ? אז אמת שאין לי תשובה מדוע השלמנו עם מחלתינו ואין אנו מבקשים שיקח מאתנו את המחלה זה נראה לי כמו הלכה למשה מסני (במרכאות ) אולי כדי שלא ניפול בהשליה שאנו כבר בריאים וכו' אבל האסימון שנפל הוא - התפקיד שמוטל עלינו ושהוא כתנאי להחלמה להציל את החבר יש כאן כר נרחב בצורה בלתי רגילה של חסד אמת שאינו תלוי בכסף בו ואמצעים בו לא לכל אחד אפ' והוא הצלת נפשות משפחות וכו' וכו' פשוט תודעה ורצון טוב
עם שימת לב והשקעה וכאן המקום להודודות לקבוצות הנפלאות ובמיוחד לספונסר שלי שלא חוסך זמן ומאמץ עבורי תודה לרבונו של עולם שהראה לי וקרבני לאנשים חולים מאירים ומזהירים בתומתם כנותם ורצונם העז לצאת ולהתקרב באמת איליו יתברך

בהתחלה כשקראתי את דברי סוד ואסירות, חשבתי שהם לא נוגעים אלי.
הרי כשהיה לי אינטרנט נכנסתי וכתבתי, ועכשיו פשוט אין לי גישה לאינטרנט.
אח"כ נזכרתי בכל התחבולות שהייתי עושה, ובכל ההשתדלויות כדי להיות בפורום לפחות כמה דקות כל יום, לפחות לקרוא משהו קטן.
אני מקבל על עצמי בלנ"ד לכתוב בפורום בכל יום.

הבעיה היא שלפעמים הנתינה עצמה נובעת מריכוז עצמי, מהמחשבה שאני מבין יותר טוב מהאחרים והרצון להראות את זה לאחרים.
האם הכתיבה אינה יכולה לפעמים להזין את המחלה?

אדם יסודו,
תודה רבה על התשובה,
אבל זה לא בדיוק חופף למשפט "יש לי רק מה שאני נותן"
כי בשביל לצאת מעצמך מועילה גם התנדבות בעלמא, וזה ממש לא חופף למשפט הנ"ל

למאנו, התשובה של אדם מדוייקת. כל מה שאשמור לעצמו יאוכל על ידי האובססיה, מה שנשאר זה רק מה שהיא לא מצליחה  להתלבש עליו, ומה שנאר הרחק מידה הוא מה שניתן החוצה.

ולכנוע, אכן הכתיבה עלולה להזין את המחלה, וכדאי לכתוב מתוך מקום מחלים ככל האפשר, ועם עבודת התוכנית הדברים משתפרים (כתבתי לא מזמן פוסט בשם 'מהיציע למגרש' בעניין).

הספונסר שלי לימד אותי שאי העשיה - חוסר הפעולה מחשש לגאווה, היא פעולה מחמת הגאווה...  הדרך הנכונה היא לעשות ולחשוף, להוציא לאור את המניעים, את המחשבות הכמוסות בנוגע לגאווה...

האם אין זאת התקדמות למשל להמשיך עם המחלה וההתבוססות בריכוז עצמי רק "לנטרל" אותה. במקום שנלך לאפיקים שליליים ניצור לה אפיקים חיוביים? (כמו כתיבה בפורום למשל)

בפוסט האמור של אסירות תודה קיבלתי "תוכחת מגולה מאהבה מוסתרת" (יישר כח על כך) לימים ספורים "נעלמתי" קצת. לאחמ"כ הבנתי שאם לא אפנה זאת לאפיקים הרצויים במוקדם או במאוחר זה יפנה עצמו לאפיקים שתוצאותיהם מי ישורנה.