אחד הסיפורים הקולעים על  הכניעה, הוא הסיפור על אותו אדם שצנח בחושך לתהום. הוא נאחז בענף תוך כדי נפילה כשהוא תלוי בין שמים וארץ, ואובד עצות. אז שומע הוא את קולו של אלוקים קורא לו: "האם אתה רוצה שאציל אותך"? הוא עונה "בוודאי"  אומר לו אלוקים "עזוב את הענף שאתה מחזיק בו" מתוך חוסר ברירה מידיעה שבכל מקרה אם הוא נשאר תלוי הוא מת, הוא עוזב את הענף, ומגלה שהקרקע הייתה 30 סנטימטר מתחת לרגליו...

כוחה הגדול של אובססיית התאווה עלינו, הוא בתחושה הדמיונית שאם לא נצרוך אותה, פשוט נמות. אנחנו יודעים שהצלחנו די והותר פעמים לא לצרוך אותה ולמרות כן להישאר עדיין בחיים. אבל בכל פעם התחושה היא כאילו עדיין לא למדנו כלום. כמה נפלא ומרגש לגלות בכל פעם את צלליה המאיימים של התאווה נעלמים באור ההתגברות. כמו אותו שודד המגיע לסניף בנק חמוש באקדח, וגורם לפחד משתק אצל כולם. עד לרגע שמתברר כי הוא מחזיק באקדח מפלסטיק... 

במסכת דרך ארץ נאמר: "רצונך שלא תמות? מות עד שלא תמות" הגדרה מדהימה למצבנו מול התאווה. אני יודע  שדווקא צריכת התאווה היא זו שתביא עלי את המוות הרוחני, ואולי גם הגשמי, ולא ההימנעות ממנה. כדי להימנע מהתאווה עלי פשוט להיות מוכן למות ולא לצרוך אותה. דווקא ה"מוות" הדמיוני הזה הוא זה שיציל אותי מהמוות שיגרם עם השימוש בתאווה. כמובן שרגע אחרי ההתגברות אני מגלה תמיד את הקרקע ממש מתחת לרגלי, בדרך כלל קרוב  יותר מ 30 סנטימטר...

לכן חשוב לי כל כך ברגע של התמודדות עם "לגימה ראשונה" או עם "הסתכלות שניה" לזכור תמיד שלא מדובר כאן בגינוני פרישות יתירים, אלא ברעל אכזרי וממית. ושתמיד עדיף הקושי שלפני, עשרות מונים מהקושי שיהיה לי אחר כך. כך גם בכל מה שקשור בניצחון גובר והולך על התאווה. לפעמים נדמה שזהו "רק" משהו פעוט שלא ישפיע על שום דבר ובעצם גם "מותר", אז ממש לא! אם הוא כל כך פעוט מה הבעיה אם כן להתגבר עליו? ואם הוא קשה יותר, כנראה שכדאי יותר לוותר עכשיו כדי לא להגיע לתוצאה שתהיה אכזרית יותר.

הביטוי "מה שלא הורג אותך, מחשל אותך" מקבל משמעות. אחרי כמה פעמים בהם לא קרה שום דבר מיוחד ללא התאווה. מסתבר מאד שכניעה לא רק שאינה מזיקה, אלא גם מחשלת ונותנת כח להתמודדות בפעם הבאה שתגיע. כל התמודדות ראויה נוספת מחזקת את האומץ להיכנע שוב. מתוך הבנה נוספת כי באמת לא נמות מהימנעות.

אדם יקירי,

אהבתי מאוד לקרוא את דבריך.
אך אצלי הדברים הם טיפה שונים.
התאווה אף פעם לא איימה עלי שאם לא אצרוך אותה אמות.
היא פשוט לא העמידה לי ברירות - כי כאשר היא העמידה אותי במצב כזה של הנה אני  - צרוך אותי, לא היו שום ברירות אחרות חוץ מלצרוך את התאווה.
וזאת מהסיבה הפשוטה שלא היתה לי שליטה ברגעים אלו.

היום אני יודע שאם אתפתה ללגום  - אני אמות !!!

טור יפה!

אני לא מרגיש שאני אמות אם אפול.
הפוך, מתוך הרגל אני כבר יודע שהעולם ימשיך הלאה רגיל אחרי הנפילה.

דוקא אני יותר מת בזמן הנפילה - כשאני מרגיש שבוי בלי שום שליטה על עצמי ופשוט נגרר ונגרר עד הסוף.

חזק מאוד.

אכן במשך כל השנים לא באמת הרגשתי שאמות אם לא אשתמש בתאווה, אבל בפועל הייתי מוכרח לפעול וליפול. היום לעומת זאת, מצד אחד אלוקים עוזר לי כך שאני לא מוכרח, ומצד שני יש פעמים שהפעולה של הסטת המבט הצידה כואבת כל כך עד שבאמת אני מרגיש נכה בלי להסתכל.

כשאני חושב על זה טיפה יותר, היו לי פנטזיות בזמן המחלה שחשבתי שאין חיים בלי לממש אותן. הסכמתי לסכן את כל העולם שלי כדי לממש אותן ולגלות שהן לא התממשו אלא ילדו פנטזיות חדשות.

אז מה עושים? יפה כתב אדם יסודו - נכנעים. כל פעם שבה אני נכנע ומגלה שהאובססיה מתה במקום שאני אמות - מקדמת אותי בכניעה הכללית של חיי.

תודה לך אדם.  אצלי דווקא כן היה תחושה של סוף העולם, לא בתחילת השימוש אבל בשלבים היותר מתקדמים תחושת המחנק שחשתי בזמן שלא השתמשתי, היתה ממש 'למה לי חיים'...

גם התקפי הזעם והבכי הבלתי נשלטים בימים, ובשבועות הראשונים לנקיון, גרמו לי לתהות כל הזמן אם זה שווה את זה...

אכן האתגרים מחשלים.

מְחַשֵּׁל - חִשֵּׁל, הווה = חיזק; הקשיח; חיסן

אתגר - מחזק אותך, עושה אותך מחוסן.

העולם הזה, עולם של גלות וחוסר - מלא בנגיפים...