תולדות וחקר המחלה עדיין לא נחקרו מספיק כפי הנראה. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא העובדה שיש נושאים קריטיים בה שאינם מוחלטים אצל כולם (גם אצלי). גם הגדרת המחלה נתונה למחלוקת ואינה פשוטה דיה. הקטע המוזר ביותר הוא שגם אחרי איבחון המחלה יש נטיה להתכחש אליה. משהו שחוזר על עצמו כל הזמן זו התחושה של אולי. וכמאמר השיר "ואולי לא היו הדברים מעולם"...
יש נקודה שמזכירה לי משהו. אחת ההוכחות החזקות למחלה היא העובדה שכל כך הרבה פעמים הייתי בטוח אחרי, שזה כבר לעולם לא יחזור שוב. כל כך הייתי בטוח שהייתי מוכן לשרוף את כל הגשרים, לשבור את הנתב, להתקין את נתיב, אפילו למכור את המחשב, רק אלוקים יודע מה עוד הייתי מוכן לעשות. ואף עשיתי... אבל תמיד, ממש תמיד זה הגיע שוב. משום מקום ועם שלל תירוצים מרשימים ומספקים (את התאווה...) ואז אחרי שזה קרה שוב הגיע התסכול המדהים, איך זה קרה לי עוד פעם? הרי בסרט הזה (תרתי משמע...) כבר הייתי.
ושוב ניסיתי לשכנע את עצמי שאולי לא באמת רציתי, אם הייתי רוצה באמת באמת, לא הייתי מגיע עוד פעם למצב הזה. התחושה המוכרת של האשמה עצמית אשר העמיסה את הררי נקיפות המצפון עלי במשך שנים. וכמו במטה קסם חזרה נוספת לתאווה. והיו גם פעמים שבהם באמת הצלחתי לתקופה יותר ארוכה להשאר נקי. מה שזה עשה היה הרבה יותר גרוע. אם קודם לכן הרגשתי שאני לא מסוגל להתנתק מהתאווה, באו תקופות אלו ונתנו לי רוח גבית לכך שאני אולי כן יכול להתגבר? זה הגביר אצלי את האשמה, הרי אם רק הייתי רוצה עוד יותר באמת, התקופות היו מתארכות יותר...
כאשר נכנסה התכנית לחיי היא עשתה משהו שלא הייתי רגיל אליו, ממש כפי שנאמר כבר. "ניצחון הולך וגובר על התאווה" התחושה הייתה שונה מכל מה שהכרתי עד עכשיו. אכן לא רק תקופות ספורט אתגרי של השגים באי שימוש בתאווה, אלא משהו פנימי שמנטרל את הצורך בה. כשזה קרה התחיל אותו קול פנימי מוכר לשכנע שזה אכן קרה בזכות רצון באמת... בצירוף של קשר בין אישי עם אנשים בתכנית שהיקל מעלי את המשא.
שאלת השאלות היא מה גורם למנגנון הדפוק הזה לפתח את ההכחשה בכל פעם שמתחילה החלמה? והתשובה היא שכנראה זה אותו מנגנון שפעל בתקופה ההיא, בכל פעם אחרי נפילה. אז הוא אמר שזו ממש הפעם האחרונה, אבל ממש. הפעם הוא אומר שזו ממש היכולת שלי להפסיק בלי קשר לתכנית, הוא פשוט כמו וירוס שמוחק את הזכרון בכל פעם וגורם לא לזכור באמת מה קרה בפעם הקודמת. מנגנון ההכחשה כלכך חזק וברוטלי כמו ורטיגו ושכרון מעמקים. אני יודע מצויין את הכל, אבל זה לא מפריע לו לנסות ולהתנחל בליבי שוב, תוך כדי שהוא מנצל את הקשיים שיש לי ביישום התכנית.
כבר נאמר מליון ואחת פעם "ידע מעולם לא היה עבורנו כח"