פתחו לי פתח כפתחו של מחט... מי מאיתנו לא דמיין עגלות מרכבות וקרוניות לרוב עוברות להן בפתחו של האולם שיקרע הבורא לרגל מאמצינו הבלתי נגמרים להיחלץ מעבותות בעייתינו? בדמיוני, ראיתי תמיד את 'הפתח', נפתח, את מזוזות דלתות האולם מתרחקות האחת מרעותה, כאילו יש מי שמותח זרועותיו ושולחן לצדדים, תמיד הגבהתי מבטי אל המשקוף הנאלץ להתרומם אל על כנגד כח המשיכה...

לפני שהתפניתי להפליג בדמיון בדבר משאן של העגלות ובמה שמכילות הקרוניות העוברות בפתח הפעור לרווחה, עצרתי לחשוב על 'המחט', למה דווקא מחט? תמהתי, ככל שחשבתי, הבנתי פחות, מה אין דברים נוספים שניתן להמשיל עימם את גודל הפתחים, לדוגמא, חוט השערה... רגע, מה עם פטיש? שימו לב למשפט הבא: פיצחו לי, ואפצח לכם... או לחילופין, חיתרו לי חתירה... ואחתור בעבורכם. באמת, לא הבנתי, עד לרגע מואר שברצוני לחלוק עמכם.

חשבתי שהמדרש נוקט דווקא בדוגמת המחט בכוונת מכוון, יתכן שהוא בא לומר שפתח האולם קיים כל הזמן, אך יש משהו שמסתיר אותו ולא צריך בשביל לגלותו פטיש איזמל או כל כלי משמעותי אחר, מבוקשת מחט, חודה יספיק. אהה, מה נפתח בקלות על ידי מחט? בלון. הבלון ממלא את מלוא הפתח ומסתירו מהעין. משהו נפוח. טוב, בכדי לפוצץ בלון אין צורך בכלי עתיר כח ומשקל, לא נדרש מאומה מעבר... למחט.

להלן ההסבר: למדתי שחיי כסקסוהוליסט הינם חיים מלאי אנוכיות, ריכוז עצמי, שורש מחלתי, אני הוא הציר שהעולם נע מסביבו, שלום נעים להכיר, שמי ציר... התאווה מטבעה באה כדי לקחת, אז לקחתי, מכולם, כל הזמן, הייתי כל כך מלא מעצמי, שערמתי בפני כל פתח אפשרי קשיים אינסופיים, הפכתי לאדם שחסם כל נתיב התפתחות לעצמו ולסובבים אותו, למי שסתם את כל מסלולי חייו – פתחי האולמות דרכם ניסה להתהלך, עם האגו העצום שלו, לשם כך כדאי שאשא בין כלי מחט.

עימה אוציא את 'האויר' מבלון האגו שלי. כל פעולה שמנמיכה את הגאווה, שמחזירה את 'האני' למקום הנכון שלו – מוגבל, מחושבן, אינטרסנט, אנושי - מפנה מקום לרוח האמיתית, חיבור הנשמה לכור מחצבתה. האחד תמיד יבוא על חשבון השני. ולא, אני לא חייב ללכת לבית המרקחת הקרוב ולקנות שם מסמרים... (למרות שלא אפסיד מלהרים בדלי סיגריות ולרוקן כוסות נייר מלאי קפה)

כדי להנמיך אגו, מספיק 'דקירה' של מחט, אין צורך בהכאת פטיש - אל דאגה, מי שדפנות הבלון שלו עבות כשלי, לאחר שיעשה את שלו עם המחט, יהיה חייב להמשיך ולדקור, אחרת הוא יצטרך לקבל גם פטישים – כדוגמא אישית אציין קושי בלתי רגיל לחולה שליטה כמוני - קבלתי על עצמי לא לעשות לבד מאומה, להתייעץ... מי, אני? איתו? במה הוא טוב יותר? מה הוא יאמר שאיני יכול לומר מעצמי....

דרך נוספת שהועילה לי רבות, להודות על שגיאות ושגגות בפני מי שמכירים אותן, עשיתי זאת אל מול חברי, לקחתי את הסיכון שיהיו מילים שיופנו בבוא העת כנגדי... סו וואט? דווקא מתוך הפגיעות שלי, היו מי שהעזו להתקרב אלי, בחשש מה פיניתי מקום לאנשים בחיי, כך יכולתי להבחין באחרים, התחלתי לקלוט כמה אני מרוכז בעצמי, איך אני נראה ונשמע בעיני ובאוזני הזולת.

הדבר הבולט ביותר אצלי, הפוזה – הצורה בה מציג את עצמי בעיני הסובבים אותי, הספונסר שלי – איש שאינו שומר מצוות בהגדרה – אמר לי שאני 'הדוס' הכי מדוגם שהוא מכיר, גיחכתי. הרי לא ניתן להקים מניין מהדוסים שאתה מכיר... אמרתי לו. ביני לביני ידעתי, האיש צודק. אין מצב שאלבש חולצה לא מגוהצת... מעל עשר שנים אני נשוי ואשתי לא גיהצה לי חולצה, עוד בימי השבע ברכות (אחרי ששרפה לי חולצה אחת) אחרי שעשתה לי כמה פסים על שרוול חולצתי, כשראיתי שהיא לא מצליחה לעשות את 'הפס' של השרוול כמו שצריך למרות שניסיתי להדריך אותה... הכרזתי, לא תודה. ונגמר. מפריע לי לראות כמה פסים בשרוול...  זה לא מספיק יצוגי.

אני בתוך העשור הרביעי של חיי, פעמים ספורות הסתפרתי על ידי ספר, תמיד הסתפרתי לבד, בעצמי, כן. יתכן וזה ישמע לכם משונה, אך זו האמת שלי, אעדיף לעמוד להסתפר בעצמי, גם אם זה יקח לי הרבה יותר זמן, אני לא משחרר, סומך עלי, מלא מעצמי...  בדמיוני תבעתי את 'דוד הכי טוב' על הפרת זכויות יוצרים... מה זאת אומרת, אתה, דוד הכי טוב... הרי אני חייב להיות הכי טוב, הפרפקציוניזם הזה דחק בי ודרש ממני, לא משנה כמה שאיכזבתי עצמי, עיוורון הגאווה סימא עיני, מילא אישיותי בכחש.

דרך אחת עבדה בעבורי, המחט. המשך בחשיפת חולשותיך אל מול אלו שאתה מנסה לעשות עליהם רושם. שים את 'הפוזה' בצד, הורה – הראה מורה הדרך. לא קל לי, אבל כשאני שָׂם, 'דוקר', האולם – עולם ניבט אלי מבעד לפתח הרחב, אורו בהיר, זורח. רגוע שם.

ואז באו העגלות, מלאות שלווה וסבלנות, הקרוניות גם הן, גדושות בחמלה וסובלנות, יחדיו אנו נכנסים אל תוככי העולם.

אני לא מאמין! כולי צמרמורת! זה אני! א-נ-י! מהחולצה ועד התספורת! ודרך עוד כל כך הרבה דברים! ועוד הייתי גאה ב"קטעים" שלי! טמבל שכמוני! גאה בחולניות שלי.
תודה לך אסירותודה שפתחת לי את העיניים!

יישר כח על דבריך כנוע. אשריך על החוטים שהנך משחיל במחט, היא שייכת לכל מי שיטול אותה... חזק ואמץ.

שוב תודה על פוסט עוצמתי.

אז אני דווקא משחרר בכך שהמכנסיים לא חייבות להיות מגוהצות אבל אני מנהל את העולם כולו. זה הרבה יותר רציני. מה זה התספורת שלי לעומת ההחלטות החשובות באמת.

ומסתבר שגם הבלון הענק שלי, גם אותו אפשר לפוצץ עם מחט, אבל לא מבחוץ. הספונסר שלי הסביר לי שאת המחט צריך לנעוץ מבפנים. כל פעם שניסו לפוצץ לי את הבלון הוא רק גדל והתנפח יותר ויותר. זה פשוט לא עבד. אבל כאשר זה מגיע מבפנים, המחט הזאת שכתוב עליה באותיות זעירות "כניעה", יכולה לפוצץ את הבלון ברגע ואז שומעים את האוויר זורם החוצה ונותן מקום לאנשים אחרים.

פתאום יש לי מקום עבור אשתי. זה לא מובן מאליו בכלל.

האמת,
נורא קשה לי להתרגל להיות פגיע. כל החיים אני רק שומר על עצמי וכבודי. גם היום כשאני בהחלמה מהתאווה הכבוד שלי חשוב לי יותר מכל.
איך מוציאים אותו? הוא עד כדי כך שולט בי שאני חושב תוך כדי כתיבה מה אתם תגידו עלי? מה יכתבו עלי?
את הבעיה היטבתם לתאר. מה הדרך החוצה?

תודה רבה לך סוד, אכן אין הבדל בין חולצה מכנסיים וגרביים גם לא באותו צבע... ולנועם היקר, גם לי היה לא קל להתרגל לכך שאני פגיע, הרגשתי תינוק. היה מביש לגלות שאין הרבה הבדל בין התגובות שלי לשל בני בן ה 4 .

אבל לי לא היתה  ברירה, לא סתם אמרו חז"ל הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם.('בורכתי' בשלושתם) עמדתי לצאת מהעולם. למדתי שאיני יכול לשמור על כבודי וחיי בעת ובעונה אחת.

תיארתי את הפיתרון בעניין הכבוד, גם הוא 'בלון', עבורי הדרך החוצה היא לחשוף את המחשבות הכי מטופשות הכי קטנוניות מה שלא נח לי שתדעו עלי, זה מה שמשחרר אותי ממה שתחשבו עלי.

מה תגידו עלי, את מה שאני כבר אמרתי?! מראש השלמתי עם זה שיש לי צדדים לא חיוביים, הכח שלהם עלי פחת ברגע שהוצאתי אותם אל האור, איבדתי בלי סוף אנרגיות, עייפתי מרוב מאמצים, תש כוחי מדריכות היתר הזו.

רק כשקיבלתי את העובדה שיתכן ולא אכובד כפי שנראה לי שמגיע לי, גיליתי שזה היה בעיקר עבודה בעיניים, או ליתר דיוק בין האוזניים,  של המחלה שלי. אף אחד לא דורך עלי בכוונת מכוון וגם מי שכן כדאי לי לבדוק את מה שאני עשיתי לו, ובכל מקרה הוא ראוי לרחמים.

ואז נפל לי אסימון אדיר: כשאני כועס על מישהו או משהו אני במצב מסוכן. לא יכול יותר לשתות רעל ולקוות שהשני ימות ממנו. נסה את זה, אמרו לי שאם אַתַּרְגֵל אֶתְּרַגֵל... צדקו.

שיהיה בהצלחה ובסבלנות.

תודה! אני צריך את זה.

אכן פוסט אדיר.

יישר כח.

ומי יותר גאוותן מאשר אותו אדם שמכנה עצמו בתור "צדיק גמור" ועוד מתקשר לקבוצה הטלפונית למסור הודעה על כך ש"הוא לא מכור. הוא בריא לחלוטין" למרות הכניעה של כל החברים והודעתם על התמכרותם ומחלתם.

אומרים שהחולה המסוכן ביותר זה אותו א' שאינו מכיר במחלתו ובטוח שהוא בריא וכל התחושות הרעות שמלוות אותו הם "סתם כאב ראש חולף"

או במילים אחרות: "הכרת המחלה = חצי תרופה"

אצטרף אליך ידידי בנושא הזה. בקטע שבו מדובר על כך שאני צריך לחשוב על אלו שפוגעים בי כאנשים חולים - יש לי בעיה.

לדוגמא יש לי בעיה עם אבא שלי וניסיתי את זה לחשוב שהוא פשוט חולה, אבל התוצאה היתה איומה. במקום שאני יחשוב כמה אני חולה - חשבתי כמה הוא חולה וקיבלתי פטור לעצמי.

יחד עם כך, ישנם מקומות שלחלוטין זה עזר לי ועבד. יש אדם שפגע בי ממש סתם והתמלאתי טינות נוראיות, עד שקלטתי שהוא פשוט חולה (זה לא בושה, אני הרבה יותר חולה ממנו) ושחררתי.

שרשור מעניין
מתחיל במחט בערמה של שחת
גיהוץ חולצות וכלה במחשבות שאבא חולה[עם הסוף דווקא הזדהיתי]...