הקדמה לא קשורה
המקום הזה נותן לי מקום להתבטא, מה שלא יכולתי בשום מקום אחר.
אני חושף פה את הסודות שלי ואת מעמקי הנפש והכל נשאר רשום ודיי אנונימי- מספיק מבחינתי.
לפעמים אני פשוט חושב שכאעלה לשמיים המלאכים ירצו לדעת ולראות מי באמת אני ואז יפתחו בשמים את האתר שמור עיניך ויכנסו לפרופיל שלי ויקראו שם כל מה שכתבתי ויגלו את מי שאני באמת חחח.
אז אני פתאום מרגיש צורך גם לכתוב פה הרגשות וחויות פנימיות- לא דווקא משהו שקשור למחלה והתאווה, כמו שחברים העלו בדיחות או רעיונות, אז חשבתי לכתוב ולשתף את הסיפור שלי הבא.
**אם מישהו חושב שזה לא שייך או לא מתאים ואפילו חלילה פוגע בהחלמה של חברים כאן שיודיע לי ואמחק את השיתוף (זה ממש חשוב).
אני מתחיל לרעוד עכשיו מהתרגשות תוך כדי שאני כותב את השורות האלו, זה סיפור שהתביישתי לחשוף אותו במשך שנים.
פעם כתבתי אותו במחברת סודית ואחרי הרבה שנים פשוט שרפתי אותה כי לא רציתי שמישהו יגלה בגלל שסיפור האהבה הזה לא לגמרי מול מישהי שאני צריך להתאהב בה ואולי יש בזה משהו פגום.
בגלל שאני בתהליך היכרויות לקראת נישואים הסיפור הזה צף לי בראש ואתמול אני חושב לראשונה שהוצאתי אותו החוצה כשסיפרתי אותו למספר חברי תוכנית והיום התעורר החשק פשוט לכתוב אותו כאן.
הקדמה נוספת- אהבה:
אני די בטוח שאני מבין מאוד טוב את הנושא של מה היא אהבה ומה היא תאווה.
מגיל קטן למדתי על כך הסברים רבים ועמוקים בזכות אבא שלי שאני מאוד מעריך.
כך שאם אפילו קצת אעוף על עצמי, אוכל לומר שאני יכול להעביר מיני הרצאות לחברים בנושא.
למעשה אפשר לומר שאהבה ותאווה הם שני דברים הפוכים לגמרי, אבל לא אפרט את הנושא כאן, פשוט רציתי לציין זאת כדי שבתגובות לא ינסו להסביר לי דברים שאני מבין אותם והתחשבתי בהם לאורך כל הדרך והחברים חושבים שאני לא.
אני לא סופר אבל המקום הזה מוציא ממני רצון לכתוב את הדברים.
שעת סיפור
אז אני עכשיו ותמיד הייתי ילד מאוד רגיש, זה מי שאני בפנים כשתמיד כלפי חוץ משחק אותה "קול" כמה שאפשר.
אלוקים נתן לי הגיון בריא ומשפחה טובה ואני סך הכל אסיר תודה על חיים מלאים בדברים טובים ומתנות.
אם איי פעם היו שואלים אותי בזמן או במציאות אחרת את השאלה המוזרה הזאת שנשמעת מאוד טיפשית ובורה "האם אתה מאמין באהבה ממבט ראשון" הייתי פשוט מגחך. זאת נשמעת פשוט המצאה, איזו חרטה של העולם החילוני. אנשים ממש מתבלבלים בין תאווה לאהבה נדלקים על מישהי בגלל שנראית טוב או לוחצת להם על נקודות התאווה והם קוראים לזה אהבה. לא חסר הסברים למה זה לא קיים או לא נכון.
טוב, אז כל זה נכון והיה נכון אם לא הייתי חווה מה שחוויתי כדי להבין כנגד כל ההיגיון שלי שבאמת יש דבר כזה.
אני לא גאה בזה, אבל חוויתי את המקרה מול קרובת משפחה שלי, אחת כזאת מהמשפחה שפחות יוצא לראות, אולי באירועים נדירים.
פה, כשיש לי אנונימיות אני יכול להודות בזה ולא לנסות לספר את הסיפור על איזו דמות בדיונית שאני ממציא.
אני לא יודע להסביר איך זה עובד, כשהיינו ילדים והתארחנו במלון בירושלים אבא שלי נזכר שיש לו שם משפחה ואחרי כמה טלפונים קפצנו לבקר אותם.
היא הייתה שם יחד עם כל המשפחה וגם אנחנו, בערך בגילי שנינו ילדים והתחלנו קצת לדבר ולהתקשקש.
הרגשתי ממש חיבור אליה, התרשמתי מאיך שהיא מתפקדת, דואגת לאחים הקטנים שלה, קצת כמו אמא קטנה.
כשדיברנו היא הייתה קשובה בצורה יוצאת דופן, כאילו כשאני מדבר על משהו זה הדבר שהיא הכי רוצה לשמוע, מין חיוך כזה לתוך הפנים תוך כדי שהיא מקשיבה.
טוב זה היה נחמד מאוד, באמת חיבור מיוחד עם ילדה נעימה אבל זהו, אנחנו נפרדים ומי יודע מתי אי פעם ניפגש. לא זוכר שזה הטריד אותי יותר מידי..
בגלל שהקשר קצת התחדש אז אבא שלי באיזו הזדמנות לאחר זמן רב הזמין אותם אלינו לביקור בסוכות, שוב ההרגשה של הנעימות והנינוחות משהו מיוחד, אבל בסדר זה נחמד להכיר קצת משפחה רחוקה אבל לא יותר מידי.
ככה זה טיפטף, כל הזדמנות שיצא לי לראות אותה, אני לא חושב שבכלל דיברנו או היינו אחד בקירבת השנייה, אבל ישר מבט קטן עליה ואני מרגיש שהשרירים בלב עושים מתיחות.
אני זוכר שהיה בר מצווה לאחיה, בכותל, הלכנו להשלים מניין ומרחוק ראיתי אותה צועדת עם סבא שלה ז"ל עוזרת לו, בין הילדים היחידים שאיכפת לה, ואני חושב שתמיד הייתה דואגת לו באופן מיוחד. ואני פשוט קולט שאני מאוהב.
הם עשו שבת חתן במלון ואני פיספסתי אותו כי אילצו אותי להישאר שבת בצבא, המשפחה שלי נהנו ואני הרגשתי שאני מפספס עוד הזדמנות בלהבין מה עובר עלי שם.
אני לא יכול להסביר את זה אחרת, פעם ב.. שבכלל יוצא לי לראות אותה, הקשר בנינו מאוד חלש אבל מספיק לי מבט אחד והלב עומד להתפוצץ.
בין פעם לפעם אני מספיק לשכוח ממנה, אני מספר לעצמי שהכל כנראה הייתה אשלייה, שאולי הראש שלי בכלל פועל מתאווה (מן הסתם זה גם באותם שנים שהייתי משתמש ומפתח את המפלצת שהפכה להיות התמכרות לתאווה), אז אולי הכל שקר.
ואז, מגיע מפגש משפחתי אחד, רגע קל קטן שאני רואה אותה מרחוק וזה מכה בי בכל העוצמה.
הגלגל הזה חזר על עצמו בכל פעם במשך שנים.
היו מספר פעמים שהבטתי בה והבנתי שהיא בכלל לא נראית טוב חיצונית, שאין לי שום חשק מיני או משהו שמתקרב לזה (בא נגיד שאפילו מגע או נשיקה לא היו מעניינים אותי), החלום והפנטזיה הכי גבוהה שלי זה פשוט לשבת איתה ולדבר. לדבר ולדבר לא משנה על מה ולהרגיש שוב את החיבור הזה.
אין מה לעשות, יש אנשים שפשוט אפשר להתאהב באופי שלהם, במידות, בהתנהגות, שם היה משהו כזה מאוד חזק.
הייתי פשוט אומר שזה משהו רוחני מאוד גבוה, כאילו יש איזה זוהר שמקיף אותה גם אם אני מביט בה רק מאחור על השיער, משהו שאני מרגיש ממש את הנשמות שלנו מתחברות, יוצאות מהמקום כשאנחנו בסביבה ומתחברות בעוצמה אחת לשנייה, נשמות תאומות. כל הקלישאות.
זה לא היה תלוי בי, זה לא משהו שחיפשתי, זה לא משהו שרציתי (סך הכל קרובת משפחה) אבל זה פשוט קרה לבד.
הסוף הטוב של הסיפור מבחינתי, זה שלאחר הרבה שנים שלא נפגשנו, שכמו שציינתי שגם כך תדירות הפגישות בינינו הייתה מאוד רחוקה. פגשתי אותה שוב בשבעה של סבא שלה, היא הייתה כבר נשואה בחתונה שההורים שלי הלכו לבד בלי לספר לנו (ואני אולי קצת התבאסתי שאני מפספס משהו כזה שקשור אליי) ובהתחלה כמעט לא זהיתי אותה. היא כבר לא הייתה בכלל זוהרת למרות שכן התייחסה מאוד בנחמדות הרגש הזה פשוט נעלם ואני שמח כי הדבר האחרון שחסר לי שיהיה לי רגש כזה לאישה נשואה.
עכשיו אני משתף שעשה לי מאוד טוב לפרוק כאן את הסיפור ואני אפילו מצליח לראות אותו קצת בזווית שונה.
כמו שציינתי זה התעורר לי בגלל הנושא של השידוכים-
אני נפגש ולאט לאט מתקדם, כרגע ממש בתחילת תהליך נחמד עם בחורה.
העיניין הוא שאני עובד מאוד טכני, וזה טוב. אני בודק בצורה שיכלית ויסודית שהאדם העומד מולי הוא באמת מתאים וגם נותן מקום קצת לרגש אבל אולי לא יותר מידי.
תמיד הקשר נהיה נחמד ועובד בצורה טכנית אבל אף פעם לא הגיע ריגוש.
עלה לי הפחד שאני יודע שקיים בי ואני מנסה להסתיר- שאולי בסופו של דבר אם ארצה להתחתן אצפה מהאישה שמולי להיות מתאימה ואחפש את אותו רגש חזק הזה של אהבה אותו הרגשתי בעבר.
אני יודע שאם לא ארגיש אותו אני ארגיש שפיספסתי משהו, שאולי זאת לא האחת ומהאישה שאני בוחר להמשיך איתה את החיים אני חייב לקבל גם את התחושה הרוחנית הזאת.
ואני לא יודע, לא יודע איך זה עובד, אם זה קיים ואם זה יגיע, הרי אף אחת שיצאתי איתה ולמעשה אף אחת בעולם לא גרמה לי להרגיש מולה את ההרשה ההיא וכל שכן לא בפגישה הראשונה.
הרגש שהרגשתי שם היה רוחני וגבוה, אעיז ואומר שלא חוויתי אותו אפילו מול הורי או אחיי ואני מתפלל לאלוקים שיכווין אותי בדרך הרוחנית הנכונה.
עד כאן, אוהבים.
