מי אני,

גם לי יש משל בשבילך:
יהודי אחד נפל ונהייה לו שבר ברגל.
הוא הולך לאורטופד והאורטופד אומר לו:
"אני אישית ממליץ לך להתפלל לקב"ה וללמוד תורה ולא לשים גבס ולחכות לאיחוי העצם, למרות שגם זה בסדר גמור למי שזה מתאים"

נו... מה אתה אומר?

אתמול קראתי ספר מעניין על תכנית 12 הצעדים ביהדות, והוא מסביר שם משהו מאוד מעניין לגבי ההתמכרות. ההשוואה של ההתמכרות היא לטיפולים כימותרפיים ל"ע ול"ע, אבל זה קצת שונה. אדם חולה וסובל נורא, אז אין ברירה אלא לתת לו רעל מסויים מתוך תקווה שהרעל לא יהרוג אותו. אם הרעל לא מספיק, מגבירים את המינון שוב ושוב, כאשר כל הזמן התקווה היא שהוא לא ימות מהתרופה עצמה. למה אי אפשר להפסיק עם התרופה? כי בלעדיה הוא ימות.

זה בדיוק מה שקורה לי. בלי התאווה - אני מת, כיון שאני לא מסוגל להתמודד עם החיים שלי, אז אין לי ברירה אלא לקחת קצת מהרעל הזה. האמת היא שאצלי זה יותר קל כיון שהרעל נראה כזה מתוק ונפלא, אז גם קל לי להשתכנע שאולי הרעל הזה הוא דווקא משהו טוב, למרות שאני יודע את האמת שזה רעל ושזה יכאב. אז אני מקבל מנת רעל בנסיון להרוג את הבעיה שלי, אבל הבעיה רק גודלת, אז אני מגדיל את המינון של הרעל. אני לא יכול בלי הרעל הזה, כי החיים שלי אינם חיים בלעדיו, ולכן אני חוזר שוב ושוב אל התאווה. לא בגלל היצר הרע, לא בגלל "ההתמכרות" ולא בגלל שום סיבה חיצונית. אני חוזר אל התאווה כי אין לי ברירה. אני חייב מהרעל הזה למרות שאני יודע שהוא רעל, כדי לנסות להשתיק את האזעקה בתוך הראש שלי שזועקת שמשהו לא בסדר.

או אולי זה כמו משכך כאבים שלקחתי בכמות גדולה מידי. גם יכול להיות.