פעם הייתי אוכל רק דברים מתוקים או מתובלים מאוד. תמיד מוסיף או מלח או סוכר, או קטשופ או תיבול. מסיבות בריאותיות ניסיתי להפחית. אבל היה נשמע נורא קשה לאכול אוכל תפל. מה הטעם בזה? עד שחבר יקר החכים אותי וגיליתי שיש טעם לאוכל בפני עצמו. נכון שלוקח שבוע-שבועיים להתרגל, אבל אז קולטים שלעגבניה יש טעם של עגבניה. עד עכשיו הכרתי רק טעם של מלח וסוכר, ועטפתי את הכל בטעם הזה, ופתאום גיליתי שלאוכל יש טעם משלו. בהמשך התיבול המוגזם התחיל להיות דוחה. כוס מיץ מרגיש מתוק עד זרא ואני לא מבין למה צריך כ"כ מתוק.
גם במוזיקה, אהבתי מוזיקה רועשת. והנה גיליתי את היופי במוזיקה שקטה, שאפשר לשמוע מילים, ליהנות ממנה בלי תופים, חצוצרות ודיגיטל שידפקו בראש.
בכף הקבע של המחלה, עוברות בי תדיר שתי מחשבות לסירוגין:הפנטזיה הראשונה היא ללכת עם התאווה עד הסוף. להתנתק מכל החסימות. לעזוב את החברה הדתית ולהיות חילוני. לעזוב את הבית, לעזוב את האשה והילדים. לעזוב את העבודה והלימודים. לקרוע את כבלי מוסכמות החברה, והפחד והבושה מחשיפה. לעזוב את כל מי שמכיר אותי. ללכת לחוץ לארץ או למקום מעבר להרי החושך, ושם להשתמש עד הסוף. לעשות את כל מה שאני לא מעיז ומפחד.
הפנטזיה השניה היתה ללכת עם הרצון לקדושה עד הסוף. להסתגר בחדר כמו הגר"א ורק ללמוד ולהתפלל. ללכת ליער לא מוכר וכמו דוד המלך להתבודד ולהתפלל שם כל היום. לעזוב את החברותא, את מסלול הלימודים בישיבה ולשבת כל היום בכותל או ברשב"י ולהגות בנסתרות התורה. לעזוב את התאוות החומריות, לצום כל היום ולאכול רק מה שמוכרחים.
מה שמעניין הוא:
בשתי הפנטזיות אני מתנתק מהכל ונשאר בודד.
שתי הפנטזיות לא מציאותיות.
את שתי הפנטזיות ניסיתי להתחיל לממש, ולא הצלחתי יותר מדי.
שתי הפנטזיות הם בריחה.
התכנית מציעה כיוון אחר, פחות נוצץ, יותר עמוק.
לא לברוח.
להשאר בדיוק במציאות שאלוקים קבע עבורי. עם המשפחה, האשה, הילדים, החברה, הישיבה, העבודה והמיקום. ולהתמודד. לקבל.
אני לא אקבל הנאה דימיונית, לא של התאווה ולא של קשר מנותק ודימיוני עם אלוקים.
אני פשוט אחיה את החיים שאלוקים קבע עבורי. אשטוף כלים, גם במקום לראות פורנו וגם במקום לעמוד על גבעה ולצעוק צמאה נפשי. כי זה מה שאלוקים רוצה ממני כרגע.הרבה פחות נוצץ, הרבה יותר עמוק ואמיתי.
אח"כ אני מגלה את היופי השקט במציאות כמו שהיא, בלי פנטזיות. להינות מלדבר עם הילדים על מה היה בגן, להכין אוכל לארוחת צהריים, לראות פרח פורח, ואפילו מלנקות את השירותים.
גיליתי את הטעם החדש הזה, טעם החיים. נכון, הוא לא צורב את הלשון בכל ביס בטעמים עזים ומסנוורים. אבל הוא עדין ואמיתי.
"טעמו וראו כי טוב ה'".
