רוצה לשתף פה משהו שחשבתי עליו אתמול, שהתקשרת לי מאוד ל-רק להיום.

מי שמכיר אותי קצת יודע שאני עובד במרפאה צהלית. 
אתמול ביקש ממני אחד החברים לעזור לו בסיגור המחסן, חשבתי לעצמי שזה עניין של כמה דקות והסכמתי. שהגעתי לחדר חשכו עיני. 
אני לא יודע מי מכאן זוכר את השירות הצבאי שלו (או מי עוד יעשה/לא עשה) אבל אני אנסה להסביר
יש לנו חסמי עורקים לתרגולים. מדובר ברצועת גומי באורך מטר וחצי בערך שמתהדקת על איסור הגפיים ושמים אותה מעל דימום חמור על מנת לעצור את זרימת הדם לאיזור. הרצועה הזו מגיעה מגולגולת בדרך כלל
היו שם מאות רצועות כאלה. ומרביתם לא היו מגולגלות. והמשיך הייתה לגלגל את כולם, להדביק ולשים בארגז בצורה מסודרת.

בהתחלה חשבתי לעצמי- איך הסכמתי לזה?? זה כל כך הרבה עבודה! לא היה אפשר לראות רצפה בכלל!!
אבל אחרי זה חשבתי- רק להיום. אבל זה אפילו יכול להיות בצורה יותר מצומצמת- רק להשיב, למשל
ובמקרה שלי, החלטתי שאני לא חושב רחוק. אני לא ידע אם אני אסיים את כל הערימה הזו, אבל- רק לגלגל את האחד הבא.
ואחריו היה עוד אחד
ועוד אחד
ובסופו של דבר, אחרי לא מעט זמן עבודה, אבל עם מוזיקה טובה וחברים טובים, סיימנו את כל העבודה.

--
תודה לתוכנית, שגורמת לי להכניס אותה לחיי היום יום שלי. היה לי מאוד קל להגיד לו שימצא מישהו אחר לעבודה הזו, ושאם ידעתי שזה העניין לא הייתי מתנדב. אבל ברוך ה' על הניביון, וברוך ה' על החידוד: לא להסתכל אל עבר העתיד. לא להסתכל על התוכניות הגדולות. אותי אישית זה מכניס ללחץ וגורם לי תחושה לא טובה. פשוט צריך לחשוב על מה שעומד מולי הרגע, ולעשות אותו בצורה טובה. "היום אם בקולו תשמעו"

אוהב וצריך ❤

יפה ומשמח לראות איך התוכנית עובדת ולא רק מול התאווה.
תודה על השיתוף.

מברוק חבר, בהצלחה בהמשך