"כנראה שלא סבלת מספיק".. כבר בפעם הראשונה ששמעתי את המשפט הזה, התכווצתי. אמנם לדובר, איש מיוחד, היה ניסיון רב בשימוש ובניקיון  (יותר משלושים שנות שימוש ואחריהן מעבר לעשר שנים של מפוכחות), אבל משהו בתשובה הניצחת הזו למי שעמד מבוייש קבל עם ואולם ואמר  - "אני לא מצליח לוותר על התאווה", עשה לי פריחה. אתה לא מצליח לוותר?! כנראה שלא סבלת מספיק. לך לסבול ותחזור אלינו - - -

אני לא חושב שהוא התכוון לפגוע בו (מאז שמעתי כל מיני דוברים חוזרים על ארבעת המילים הללו, ולא. ההרגשה הלא נוחה שלי לא השתנתה), אבל הפגיעה התרחשה. לנגד עיניי. אי אפשר היה לטעות בו. ראיתי אותו קורס במבוכה במקום מושבו. בכנות אציין שלא פעם צידדו באוזניי בעד "התשובה" הזו, כאלה שהיא הפיחה חיים בעצמותיהם היבשות, אולם ראיתי ושמעתי גם כאלה שנטשו את ספינת ההחלמה בעקבותיה.

כך או אחרת, אחרי לא מעט זמן מצאתי מילים נעימות יותר ומורכבות פחות מהמילים הללו. מה שאני אומר למי שמדבר איתי על ענייני סבל ("חבר וותיק" אמר לי שלא סבלתי מספיק..), הוא שלטעמי אין סיבה לסבול עוד.. יקירי, אשריך שאתה מוסיף לבוא. למרות הכל. אני מאמין "שאתה כל כך סובל שאתה אפילו לא מודע לסבל שלך".. "תתפלל לכוח העליון שלך שתרגיש אותו". "או, שלפחות תדע שהוא קיים אצלך", ואולי, רק אולי, זה יספיק לך כדי שתתחיל לזוז.

הגעתי למשפט הזה רק כשנפל לי האסימון ביחס לאחת המתנות המופלאות שקיבלתי – מתנת הסבל.

כן, בעיני, לסבול זו מתנה. להרגיש כאב, זו דרגה. יש שלב גרוע ממנה. לא להרגיש בכלל. כהות חושים ורגש מוחלטת. הייתי שם. שיכור מרוב שימוש. הוזה הזוי שנע מהתרסקות אחת לאחרת ללא הכרה. כל כך פחדתי להרגיש, שהעצמתי את השימושים שלי לדרגות מופרכות.

עד כמה שאני יכול להעיד עליי, לדעתי, הסיבה שבאתי להחלמה (וכנראה שגם בגללה נשארתי) היתה כי סבלתי כל כך, שלא ידעתי את זה.. ודווקא אז הגיע אליי בנאדם חיבק אותי ואמר לי - אחי, סבלת מספיק..

אחי, סבלת מספיק...

אכן סבלתי מספיק ותודה לקל שהרגשתי את זה.
תודה על חידוד הדברים

תודה על הפוסט הזה!
אכן הסבל הגדול שלי בחיים,
הוא שאין לי מעמד שלחבר דירקטריון בפמליא של מעלה ו/או את הפינג'אן של אלדין עם ג'יני שימלא את מבוקשי...
ובמילים פשוטות שהרצון שלי לא תואם לרצון אבא אוהב.
המתנה הכי נפלאה בתכנית הזו מבחינתי,
זה שהיא מלמדת אותי להתמסר לרצון אלוקים. לשחרר את הרצון שלי לנהל את אלוקים
 ולסמוך על אבא אוהב שעל מי מנוחות ינהלני.
אוהב

אז סבלתי מספיק או לא? מי אמור להחליט בשבילי?

הייתי לאחרונה אצל רופא-שיניים. עשו לי הרדמה וביקשו ממני להגיד (לא שייך, לסמן) אם זה עדיין כואב. שיוסיפו חומר מרדים. רק ביקשו בעדינות להבדיל בין כאב לחוסר נוחות בעלמא. הם לא יכולים לקבוע בעבורי מה נחשב לכאב.

בביה"ח ישנה טבלה "טבלת-כאב" ממספר 1 (ללא כאב) עד 10 (בלתי נסבל) שיטת "דרג את הכאב", לטענתם, עוזרת להם להבין יותר את הפציינט וללמוד שיטות חוסכות כאב. 

היה לי מאוד נוח בשימוש. אז השתמשתי עוד. זה התחיל להיות לא נוח. אז המשכתי. זה התחיל לכאוב אז הגברתי את המינון. השתמשתי בשימוש החדש כסם-מרדים נגד השימוש הקודם. לאט לאט זה עלה בהדרגה. שימוש-כאב-שימוש. כשגיליתי שזה גדול עלי (בלתי נסבל) חיפשתי פתח מילוט. גוגל סיפר לי עליכם. ועולם חדש נפרש למול עיני.

מדויק. רק האדם בתוכו יודע אם הוא סבל מספיק. עליו להיות כנה עם עצמו במידה מספקת. וכנות היא דבר שאינו מובן מאליו אצל מי שמתחה ברמאות עצמית. אמירה חיצונית לא בהכרח נכונה וגם אם כן, על פי רוב היא לא יעילה. וכמו שכתבת "כשגיליתי שזה גדול עלי", חיפשת ובאת.. וזו מתנה.. מה היה חסר שתהיה שם עוד ועוד ועוד... 

אחי, סבלת מספיק..

תודה על זה אסירותודה,
התחברתי מאד

אוסיף שיש עוד שכבה של כאב, הכאב הנפשי שבגללו התחלתי לברוח להתמכרות שלי מלכתחילה על מנת לשכוח מעט ממנו.
וסבלתי מספיק גם ביחס לכאב ההוא,
ולדעתי כדאי לזכור תמיד שההחלמה חייבת לכלול גם התייחסות לכאב ההוא, לנסות לעבד אותו, ולאט לאט להשתחרר ממנו, כמה שאפשר, ויש מקרים שכדאי להיעזר באנשי מקצוע לצורך ההתמודדות מול הכאב ההוא, ככה אני עשיתי בכל אופן.

אוהב

תודה רבה. אני מרוב שימוש והדחקה אפילו לא הרגשתי את הסבל. באתי פה בגלל ... ולא כי סבלתי. האמת, סבלתי - ואפילו מאוד רק אני לא מחובר לזה. לאט לאט אני לומד להתחבר לזה, חלק ממנגנון ההישרדות שלי היא לקחת את הפיצול אישיות החולה שלי ולפמפם אותו כך שאני יחשוב באמת שאני בסדר. 
כך שהמשפט הזה היה לא רלוונטי עבורי, כשאמרו לי את זה לא הבנתי מה רוצים ממני... ״פירות המחלה״. 
תכלעס זה מתנה. מתנה להרגיש את זה, ומתנה להישאר שם ולא לברוח מזה אלא להתחבר לעצמך למציאות ולאלוקים. 
נורא קשה לי עם זה, אבל משהו בלחוות
את החיים כמות שהם עושה לך משהו ששום סם לא יכול לעשות... 
ת-ה-ל-י-ך...

סתם עוד מישהו כתב on 14 יוני 2017 14:33:

אני חייב לתקן את עצמי

למעשה אני מעולם לא היה לי נוח בשימוש. אלא כנו שגיימיס כתב. סירבתי להרגיש. וככל שהרגשתי יותר כך סרבתי יותר וכך הרגשתי יותר וכך סרבתי יותר וחוזר חלילה.

השבח לקל. היום אני פה. מרגיש את מה שסרבתי ומודה במה שהכחשתי.

אסירות תודה.

חברים, תודה. אין ספק שיש סוגים שונים של מתנת הסבל... לדוגמא, מתנת התאווה.. תתפלאו, אבל בחינתי היא גם סוג של מתנה. וכן, מולה לי דווקא כן היה נוח. מהפעם הראשונה ובמשך שנים.

השימוש בתאווה עבד לי הייטב. קיבלתי שם כוח, ערך, משמעות, ועוד דברים חיוניים להתפתחותי שלא ידעתי על קיומם. זו הסיבה שבמידה מסויימת אני מכיר לתאווה טובה. אין לי ספק שבתקופת בחרותי התאווה הצילה את חיי באינספור מקרים. עברתי אירועים וחוויות שלא הותירו בי לחלוחית של חיים ונשארתי רק עם רצון למות.. ובזכות התאווה נשארתי בחיים (נסו לדמיין תחושה של פגוע מינית שאין לו נפש קרובה). 

בלי המאפיין המשמעותי של ההתמכרות - ההחמרה ההכרחית - הייתי נשאר שם. ללא ספק.

תודה על הכנות. התחברתי לתגובה האחרונה יותר מהראשונה.

אז מה זה באמת "סבל"?

אם נוכל להגדיר כאב וסבל באותה הגדרה הרי שה מה שגוגל מציע:

עם זאת, יתרונו האבולוציוני של הכאב הוא בכך שהוא מתריע בפני האדם או בעל החיים על סכנה מידית לפגיעה גופנית, או על נזקים ארוכי טווח צפויים, ועל כן הוא דוחק בפרט להימנע מן הסכנה ולקרוא לעזרה. נוסף על כך, הוא מסייע בהחלמה"

אכן באמת מתנה ואשרינו שכזינו לזה

ובקשר למתנת התאווה ברור שבלעדיה לא היינו פה בכלל. וגם הורינו וילדינו לא. התאווה היא זו שממשיכה את זרם החיים. ודי בזה.

אני לא יודע אם סבלתי מספיק, וזה שאלה באמת מאד קשה... אני רואה שיש אנשים שסבלו הרבה יותר ממני.
מה שברור לי שאני סובל וסבלתי מהשימוש... זה מספיק לי כדי להשתנות, אני לא רוצה להמשיך לסבול עוד...