הערב ראיתי עם אשתי סרט דוקומנטרי שיצא על ביל ווילסון, אחד מהמייסדים של התוכנית. הסרט מלווה בסיפור חייו דרך פס הקול שלו ממסר ארוך שהוא נתן בשנות החמישים של המאה הקודמת, ובראיונות עם מספר חברים וותיקים ביותר מAA.

מעבר להכרה במוחשיות של המאורעות שכתובים בסיפור של ביל בספר הגדול (באמת יש מקום כזה 'עקרון' וכו'), נתפסתי למשפט שנאמר על ידו:

"אנחנו תמיד נשארים צמאים, אלא שבעבר מילאנו את זה באלכוהול וכיום - בעזרה לאנשים שעדיין סובלים".

***

חבר שאל אותי בקבוצה הפתוחה ביום ראשון בלילה: מה השתנה? מה יש לי עכשיו שלא היה לי לפני שנה ואחד עשר חודשים.

התקשיתי לענות לו. לעתים קרובות (כך מוזכר ב'ספר הגדול') האדם שעובר את השינוי הרוחני הוא האחרון שמרגיש אותו.

המשפט הזה מהווה תמצית של תחושותי.

אני כמהתי לקשר, לתחושה של קבלה, כזו שתעניק משמעות לחיי, לגבריותי, שתתן לי מקום בעולם.

בחיים, הרגשתי כל הזמן במאבק, הייתי צריך להוכיח, להצטיין, לא הרגשתי סתם 'חלק מהחברה', הייתי שונה, מגיל צעיר מאוד אני זוכר שהרגשתי ככה. אבל בפנטסיה - אוהו, שם לא הייתה שום סכנה, נתתי לעצמי להיבלע. הריגוש, העוררות, הייתה בשבילי אות לכך שאני קיים, שיש לי משמעות, שאני מצליח להיות שם בשביל אדם אחר. העובדה שהאדם הזה הוא אחד היצורים האומללים בעולם, ושאני צופה בו מבעד למסך פלסמה ושבעצם אני לבד. מאוד לבד. לא חדרה לתודעתי. הייתי צמא, וכמו אדם שצמא במדבר - שתיתי את כל מה שהיה בהישג יד. אלא שהמים האלה מלוחים - מה שבהתחלה היה פיתרון, הפך אט אט לבעיה. התחלתי לשנוא את הפיתרון שלי, ואז בנוסף לכל הרגישויות החברתיות הכלליות ותחושת חוסר הערך העצמי נוספה האשמה, הבושה, ההסתרה.

אלה תדלקו את תחושת הבדידות, והיא בתורה הדגישה את הצמא.

התחלתי להרחיב את מעגל הגירויים, לא רק פלסמה. יש גם טלפון, שיחות. אפשר גם לכתוב, לא חייבים רק לקרוא. והמשכתי בצלילתי עוד ועוד למחוזות אותם כל כך שנאתי ואליהם כל כך נמשכתי...

כיום אני עדיין צמא. צמא למגע, לקשר, אלא שבאופן גובר והולך אני מבין שהקשר שלי הוא עם אלוהים, לא עם אלילות בשר ודם. והקשר הזה לא מופיע דרך רגשות מתפרצים אלא דרך נכונות להעניק מעצמי. ללכת לישון מאוחר כדי לכתוב את הפוסט הזה. להקשיב לחבר שמתקשר. לשתף ולהעניק רגע של כנות לעצמי ולחבר אחר. וככל שאני עושה את זה יותר, האילוצים בחיי הולכים ונעלמים. אני מרגיש חופשי לתת, ולמי שעדיין לא מכיר את התחושה הזו של הרגע בו אתה מבין שאינך רוצה לרצות את אשתך, אלא אתה באמת רוצה לתת לה ולשמח אותה, זהו רגע משוחרר מאוד, על גבול הרוחני. האילוצים, שיצרו את הצמא, הולכים והופכים לאתגרים שאני יכול להתמודד איתם, שאני רוצה להתמודד איתם. וככל שהאילוצים סרים אני הולך ומפנים שאני עצמי לא צריך להתמודד עם שום דבר כדי להרגיש ערך. אני הולך ונעשה קשור לעצמי, מחובר, מרגיש את הנוכחות של האהבה של הכוח העליון שלי ויודע ששום דבר, אבל שום דבר, לא ייקח אותה ממני.

אז כן, אני עדיין צמא,

צמאה נפשי לאלוקים