הרגע הזה שבו אני מנסה לחשוב על מה לכתוב, כשיש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה לכתוב עליהם, אבל יודע שצריך להתמקד ברגע אחד בלבד כדי להישאר ממוקד... זה קורה לי כל פעם אחרי הכנס השנתי, אבל הפעם יותר מתמיד. כי אני רוצה לכתוב על ההתרגשות לפגוש חברים שהגיעו בפעם הראשונה בחיים וגילו אומץ יוצא דופן לשבור את חומת הבדידות, אני רוצה לכתוב על הדברים של הרב טווערסקי שמבחינתי הם לא פחות מהיסטוריים, אני רוצה לכתוב על המסר הנדיר של "נתן במתנה", על הדברים של הרב איתן אקשטיין ועוד ועוד. אבל מה לעשות - צריך להתמקד ברגע אחד, וזה קצת מבאס.
ובכל זאת, למרות כל הרגעים המיוחדים והמרגשים בכנס אתמול, הרגע שתפס אותי יותר מהכל היה בכלל אחרי הכנס. הנאומים הסתיימו חלק גדול מהחברים כבר יצאו בדרכם הביתה, בחוץ התארגן מנין לתפילת ערבית, ופיני התחיל לשיר, מלווה בגיטרה. הרגשתי תחושת החמצה על זה שהכנס נגמר והחלק של השירה לא יתרומם. אבל פיני חשב אחרת, וכשהסתיימה התפילה הוא הזמין את כל מי שנשאר באולם להתרכז בחלק התחתון, ופשוט התחיל לשיר ולדבר. לאט לאט האוירה התחממה, ולמרות שבאולם היו פחות ממאה איש, מי שנותר - הרוויח.
ההחלמה היתה באויר, אבל לא בצורה של משא כבד אלא בצורה מחשמלת. יד על כתף, נפתחו מעגלים, פיני ביקש מכולם לעצום עיניים ולחשוב על המילים, ובאופן אישי התרגשתי. התרגשתי להיות חלק מהדבר הנפלא הזה שנקרא החלמה, התרגשתי להיות חלק מהחברים האלו, ותיקים וחדשים, שמוכנים לעשות הכל כדי להחלים, שמרגישים ויודעים שמגיע להם חיים משוחררים מכאב, סבל והתמכרות.
ואז הגיע השיר שהוקדש לחברים שעדיין סובלים. פיני נותן לקהל לשיר, מלווה אותנו עם הגיטרה, ומאה חברים עוצמים עיניים ושרים בהתרגשות "ויהיו רחמיך מתגוללים על עם קדשך...". כשאני כותב את זה כעת עוברת לי צמרמורת בכל הגוף. ריבונו של עולם, מה הבנים שלך מבקשים... תגלה את הרחמים שלך על הבנים שלך, אלו שכל כך רוצים להפסיק לסבול. הם לא אנשים רעים שרוצים להיות טובים, הם אנשים חולים שרוצים להיות בריאים.
זה הרגע שלי בכנס השנתי השישי. זה הרגע שילווה אותי בשנה הקרובה, וזה הרגע שאני מתפלל לאלוקים שאנצור אותו בלב והוא יהיה הסיבה בשבילי להגיע גם לכנס השביעי.
לא, זה לא רגע יחיד מהכנס. זה רגע מיוחד.
וְיִהְיוּ רַחֲמֶיךָ מִתְגּוֹלְלִים עַל עַם קָדְשֶׁךָ, פְּתַח לָהֶם נֹעַם וְרָצוֹן לִפְתּוֹחַ שַׁעֲרֵי רְצוֹנֶךָ.
יָ-הּ אֶכְסֹף...