אני יושב כותב ובוכה...

אלול בעיצומו. כבר כמה פעמים שאני נרעד ונרגש. מין תחושה של התרגשות לקראת הימים הנוראים. העינים מוצפות דמעות של רגש וקרבה לאבא אוהב.

לא מכיר את זה מאצלי. דווקא בשנתיים הראשונות בהחלמה סלדתי מזה לגמרי. ופתאום זה מתעורר בי ומרגש אותי.

אני לא מפחד מאלול. אני מתרגש ממנו. ובעיקר מהנס שלו. הנה לפני 4 שנים בראש חודש אלול אחרי שתקעו בשופר, הכנסתי את הבן שלי לכיתה א' ולחצתי את היד של המלמד שלו ואיחלתי להם בהצלחה ו... הלכתי להשתמש... אני זוכר שממש שנאתי את עצמי: לעזאזל 'אלול', הילד שלך התחיל ללמוד מה אתה מצפה... לא עמדתי בזה. מרוב אשמה ובושה נפלתי באותו אלול עוד כמה פעמים. סבלתי נורא. החלטתי שאני יתרום כסף לצדקה אבל זה לא עזר... לא דיבר אלי לא שופר ולא דגים שרועדים, פשוט הזרקתי חומר וסבלתי.

והיום זה יכול להתנגן אחרת. תאווה לא צריכה להיות אופצייה בשבילי. מרגיש ממש את הקרבה של אבא אוהב. מרגיש שיש לי על מי להישען. ואני מאוד מרוגש מזה. השנה זכיתי להכניס את בני הקטן לכיתה א' נישקתי אותו במצח, חיבקתי אותו וביקשתי מאבא אוהב שיחבק אותי גם ולהמשיך "לחיות".

"זכרינו לחיים מלך חפץ בחיים"

מתפלל לסיים את היום הזה נקי ומפוכח.