כ"ד כסלו התשע"ח

רעל ושמו ויכוח

פגם אופי בולט באישיותי הוא הרצון לרצות אחרים. חשוב לי מאד שיחשבו עלי דברים טובים (למי זה לא חשוב?). למעשה אי אפשר לקרא לזה לחלוטין פגם אופי, היות וזהו דרך העולם. אני לא מתאר לעצמי איך היו נראים חיינו לו כל אחד היה חי בתוך בועה סגורה ועושה אך ורק מה שנוח ונראה לו. זה היה פשוט נורא. רק תחשבו שכל כלה הייתה אומרת לחמותה בדיוק מה שהיא חושבת עליה וכל עובד היה מספר לבוס מה הוא מאחל לו ולבני ביתו... בתי המשפט היו קורסים ומשטרת ישראל לא הייתה קיימת (מה אתם יודעים מה חושבים השוטרים על מפקדיהם).

אז היכן הבעיה ב"לרצות" אחרים? הבעיה היא בדיוק באותו מקום בו זה משבש את התפקוד הנורמלי. מותר לדבר יפה, מותר גם לא לומר בדיוק את מה שחושבים. אבל אסור להפוך את זה למשהו שיפריע להתנהלות תקינה של חיינו. כאשר הנחמדות הופכת לצורך אובססיבי הולכים ומצטברים כעסים וטינות המשבשים את שיווי המשקל של חיינו.

מה לעשות ומדי פעם צריך לומר גם דברים לא כל כך נעימים. הילד זקוק לפעמים לגערה ומישהו אחר להערה. אין כל בעיה לומר את מה שצריך בצורה עניינית. שפת חיינו מורכבת מאלפי ניואנסים דקיקים המשדרים את המסר הראוי, לו רק אנו אומרים אותו בצורה הנכונה. אין צורך באי נעימויות ובהתנצלויות. במידה ועשינו את המוטל עלינו בצורה נכונה, גם אם ההרגשה לא כל כך נעימה, היא יותר טובה מאם לא היינו עושים את הנדרש. עמוק עמוק בפנים אנחנו יודעים באמת מה טוב ומה לא, את המצפון הפנימי קשה לרמות.

כל זה בדברים שהם חשובים באמת לתפקוד חיינו. הבעיה הגדולה באמת מתרחשת כשאנו לוקחים את זה למקומות שאינן נצרכים.

ישנם נושאים שלא ממש נוגעים בציפור נפשנו ואנחנו נוטים משום מה להסחף תמיד לתוכם. אני למשל מאד מאד נמשך לנהל דיאלוגים אידיאולוגיים במגוון נושאים שאין לי למעשה דבר וחצי דבר מהם. זה תמיד מתחיל באיזו אמרה שנונה שמציתה את הנושא ובמהרה הופכת כל הגולה למדורת אש. באותו רגע אני בטוח שאני ורק אני הוא נושא דברם של... שעלי ללחום את מלחמת... בגיבורים ולהוכיח את האמת האחת ואין בלתה. תמיד בסוף הוויכוח פחות או יותר אנחנו נשארים באותו מקום. (ראיתם מישהו שהצליח לשכנע בצורת וויכוח והתנצחות אמוציונלית? אני לא.) והתחושה אחר כך, נוראה! כמו רגע אחרי שאיפת רעל (כאילו ששתיתי פעם... אבל לא משנה) אין לי ממש מילים הולמות כדי לתאר את תחושת הגועל שיש לי אחרי כל סיבוב שכזה, מהגרועות שבהרגשות.

ההיגיון הצרוף שלי (אם יש משהו כזה) לא ממש מצליח להבין את הסיבה. מה קרה? עוד ויכוח, אז מה? אין שום פרופורציה בין מה שקרה לבין ההרגשה אחר כך. אבל עם המציאות אי אפשר להתווכח והיא קשה ומרה.

אחד מיסודות תכנית הצעדים היא להימנע מוויכוחים והתנצחויות. כמו בעוד דברים בתכנית המציאות מוכיחה פעם אחר פעם את הצדק. לא יודע, אולי לאחרים זה מותר ואפשרי להיכנס לוויכוח ולצאת ממנו בשלום. לי זה ממש אסון. יש רק בעיה אחת שאני פשוט מכור גם לזה... ייתכן שכדאי להתחיל לספור נקיות גם בתחום זה, אולי. במידה כלשהי זה לא פחות מורכב מההתמודדות עם שאר התמכרויות. לפעמים אני ממש מלא פליאה וקנאה באותם טיפוסים יבשים שרק אירועים בסדר גודל של קריסת מגדלי התאומים מצליחה לעורר אותם מעלפונם.

גם וויכוחים שכאלו מקורם בצורך לרצות מישהו. הרי בכל וויכוח יש שני צדדים, כשאני לוקח צד בנושא יש מישהו שאמור להיות מרוצה מזה, אותו אני אולי מצליח לשכנע אבל מה לעשות שהצד השני יוצא מנוצח...

אז פשוט אין ברירה אלא להשאיר לאחרים לנהל את העניינים הגדולים באמת של כדור הארץ ולשאיר לי רק את הדברים הפשוטים של היום יום, רק להיום.