השבוע הייתי במפגש של הקבוצה הטלפונית. זה היה הפגישה השלישית שלי כבר עם החברים מהקבוצה, אבל הפעם היה משהו מיוחד שלא היה בפעמים הקודמות, היה שם ארומה מיוחדת באוויר, ואני ממש ממש חוויתי את זה.

דבר ראשון היה כיף כי סופסוף זה קרה. מה זה ״זה״ אתם שואלים? התשובה היא כזאת: כשבאתי לתוכנית אז תמיד שמעתי על אלו שפגשו את החבר הכי טוב, השכן ההוא, הקרוב הזה, ואני לא פגשתי שום בנאדם שאני מכיר. בהתחלה זה היה טוב, אחרי הכל לא נעים... אבל באיזv שהוא שלב כבר ממש ״חשקתי״ בזה, רציתי להיכנס לחדר ולהתמלא בהפתעה, להרגיש את הדם עולה לי לראש... את פעימות הלב המואצות... והפעם זה קרה. אני נכנס ואני רואה אותו... "משה"? מה קורה? צחוקקקקים. ממש חבר שהיה איתי בלימודים, אז אסירות תודה...

התחלנו את המפגש. המפגשים האלו יש בהם טעם מיוחד. יש בהם מצד אחד התרגשות וסקרנות, ומצד שני יש בהם פחד מהול בהססנות. זה לא סתם עוד מפגש חי. זה מפגש שבו רובם של החברים משתתפים בקבוצה חיה בפעם הראשונה!

זה מדהים לראות אנשים שבפעם הראשונה ״יצאו מהארון״ של המכורים וחשפו את עצמם. לראות אנשים מקרוב ומרחוק שרק רוצים להחלים. לראות את ההלם והתקווה שיש על הפרצופים שמנסים לעכל את החוויה שהם עוברים.

השיתופים הראשונים של האנשים, הפעם הראשונה שחבר פותח את הפה ומשתף על המצב שלו, הפעם הראשונה שחבר רואה בלייב שיש תקווה, זה מדהים. לאט לאט הקרח ההלם והשוק מתחילים להפשיר וה׳עויילם׳ מתחיל להשתחרר. וזו חוויה מדהימה, כי זה לראות מקרוב את אלוקים, לראות מקרוב שאפשר, שיש סיכוי, שאם נעשה את שלנו הוא יעשה את שלו.

המפגש הסתיים. מחוץ למקום אנחנו עדיין התגודדנו, שיתפנו, החלפנו מספרים אבל הגיע הזמן ללכת הביתה. אז עלה רעיון. חבר'ה, מישהו רוצה לצאת לאכול? אני שמעתי ונדלקתי. תמיד אני שומע חברים מספרים על הקבוצה שאחרי הקבוצה ואני מקנא, אף פעם לא קרה לי. אמרתי חיייבים ללכת, חייבים. והלא יאומן קרה, יצאנו 4 רכבים לאכול בפינה מפורסמת בעיר מפורסמת.

וזה היה מדהים. ישבנו יחד כעשר מכורים ופשוט נהנינו מהחיים. מהחברותא. מזה שאנחנו כבר לא לבד. מזה שלא רק בחדרים ובקבוצות יש לנו תמיכה, אלא גם כשאנחנו מסתובבים בעולם אנחנו יחד. ישבנו שם ופשוט דיברנו על הכל: התמכרות, צעדים וכל מה שמסביב... אפילו הצטלמנו ביחד, כי אנחנו משפחה אנחנו חברים אנחנו אנשים נורמליים. יש לנו מחלה, יש לנו התמודדות אבל אנחנו גם אנשים נורמליים. וקבוצות זה לא חייב להיות דיכאון זה יכול להיות חברות בלב ובנפש וכיף אמיתי ללא צורך בהכחשה. כי אנחנו פה כדי להישאר וכיף לנו עם זה.

זזנו הביתה, ותוך כדי הנסיעה אני מרגיש טוב. ממש טוב. אני תוהה לעצמי מה זה, מה בדיוק אני מרגיש (אסירות תודה שהיום כשאני חווה משהו אני לא בורח מהחוויה, אלא עוצר ומנסה לחוות...!).

ואז אני מבין. ואז אני מרגיש. אני מבין מה קרה לי. אני לא מהאלה ש׳אסירי תודה׳ על ההתמכרות שלהם, אני כואב לי וקשה לי. אבל היום, הייתי אסיר תודה על המצב שלי. על העובדה שאני לא לבד ושיש לי תמיכה אמיתית לא משנה מה המצב שלי.

ואז אני הרגשתי טוב. כי לראשונה בחיי הרגשתי מרוצה מהמקום שלי. קיבלתי את עצמי עם כל הדברים שבי. לראשונה כשהסתכלתי (וגם יכולתי להסתכל!) היה יפה. ראיתי את גיימס - ואהבתי אותו. אהבתי אותו כמות שהוא בלי לנסות לשנות אותו. פשוט אהבתי אותו ואת המקום שלו.

ואז כל כך שמחתי. החיים שלי לא תותים עכשיו, אבל אסירות תודה שאני ׳מתמקם׳. כל החיים שלי אני חי כמטוטלת שנעה עם כל רוח מצויה, והיום אני יודע שזה לא חייב להיות ככה. וזו הבשורה: המציאות שלנו נתונה לבחירה. אם נבחר אלוקים - הוא יעשה בשבילנו את מה שאנו לא יכולים לעשות.

רק להיום אקבל את החיים, כי ״הקבלה היא התשובה לכל הבעיות שלי כיום״...!