י"ח שבט התשע"ז

הפחד להיחשף

להיחשף. כל כך מפחד להיחשף. כל כך אוהב לחשוף, לראות, להביט באופן חשוף במחשב, בדברים שבחיי איני מביט בהם בעולם כלל, והנה שם...חשוף, לטוש, לוטש.

אבל מפחד שידעו. מפחד שירגישו את הפער הזה.

מפחד שאני ארגיש את הפער הזה.

מפחד שאני ארגיש באמת את ההשלכות של מה שאני עושה. מפחד להודות שזה באמת שייך אלי.

מפחד להכיר במציאות, להביט בה במבט חשוף, ללא כפפות, ולתת לעזרה שקיימת כאן ובמקומות אחרים להיכנס לנפשי.

אם אכיר במקום בו אני נמצא, בהסתרה שבתוך ההסתרה, יתמוטט כל מגדל הקלפים של ההגנות שבניתי מפניו. תתמוטט כל התחושה שיש עתיד, ושיש תקווה, ושיש ה' יתברך במקומות הטובים שלי. לרגע, אני מפחד שאולי אין ה' בקרבי, שהרי אם היה - איך הייתי יכול לעשות את זה זה? ואם אין ה' בקרבי...טוב מותי מחיי, עוברת המחשבה בירכתי המוח, ומעוררת את החרדה לרמה גבוהה יותר.

אם אחשף אני עלול למות. לא. לא בהכרח להתאבד. אבל מי שאני, מי שחלמתי שאני, מי שהחלטתי אינסוף פעמים שאני, מי שהתפללתי שאני, הוא ימות. ומה יישאר? זכרונות של סרטים פורנוגרפיים? לא תודה.

לא מסוגל. עדיף להמשיך, עדיף לפחד.

לפחד להיחשף, ולהמשיך לחשוף, אבל מבעד למסך. לא בחיים האמיתיים. לא בממשות. אף אחד לא יודע. אני יכול להמשיך 'לשחק' כאילו לא קורה כלום. כך, אני לא מפחד להיתפס, אבל אני מפחד להודות בקיום המגמה הגוברת והולכת שעלולה להוביל לתפיסתי ברשת המחלה או ברשתם של בני אדם.

ושוב, אני מפחד. אני לא מסוגל, ביודעין, להחליט לעשות את הצעד. אני רוצה שהוא יקרה לבד. זה כמו הרצון הזה שאני לא אוביל את השימוש, שהוא ישאב אותי לתוכו. אני רוצה שזה יקרה לי לבד. שלא תהיה לי ברירה.

אבל עמוק בתוך הלב אני יודע. יש לי ברירה. יש לי ברירה לא ליפול ויש לי אחריות לחשוף.

ולעתים, ברגעים של כנות, אני מוכן לעשות הכל, אם רק היו חותמים לי שזה יעזור. אבל רגעים אלה מתמסמסים לעתים כה קרובות, שהרי איך יכולים לחתום לי אם אני לא מסביר על מה אני צריך עזרה. כך, כל תקווה שמוצעת לי, מפי ספרים או מפי סופרים, ממשפחתי או מחברי, אינה עוברת את המחסום הפשוט שבניתי לעצמי - 'אם הייתם יודעים - גם אתם הייתם מתחלחלים ונוטשים אותי'. והפחד ממשיך לתפוס מקום.

לצערי, האומץ שעזר לי להתמודד עם הפחד הזה לא נבנה ממקום של חיבור והחלמה, אלא מנואשות.

אומץ של שוטים. אומץ של תחושה שכבר אין מה להפסיד.

אני לא מכיר דרך אחרת, כל מה שאני יודע זה שאת התחושה הזו לא ניתן לתחום בזמן ומקום. זה לא משנה לאן נפלת. כמה השתמשת. אילו קטגוריות צפית. מה שמשנה זו התחושה הזו.