נתאר לעצמנו אדם הסובל מכאבי ראש כרוניים. הם מלווים אותו יום יום. מדי פעם הוא חש דקירה עזה המוציאה אותו משלוות נפשו, כך במשך שנים. בשנים אלו יצא לו לא פעם לחשוב לעצמו ולדון על טיבם של הכאבים. הרבה פעמים הוא כבר הבין שזה לא דבר טבעי ונורמלי להיות שבוי בידם, אבל מכאן ועד לפתרון מעשי לא הצליח להגיע אף פעם. פה ושם הוא קורא ומריח שהכאבים הם משהו כרוני שלא הולך להיפתר אי פעם. הוא גם פגש כמה אנשים בחייו שאף הם סובלים מכך. בפועל הוא חי בצל הכאב ולא חושב ממש על יציאה ממנו.

עד שיום בהיר אחד הוא נוסע במטוס. לידו יושב רופא נוירולוג מומחה, אשר תחום התמחותו הוא כאבי ראש כרוניים. היו לו די שעות טיסה בכדי להבין מהרופא בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שכאביו וסבלו הם כרוניים ואינם ניתנים לריפוי.

למרות שבתוכו משהו אמר לו זאת כבר מזמן, הבשורה קשה עליו לעיכול. לא עוזרים לו דבריו הברורים של הרופא אודות טיפול תרופתי קבוע, כדור אחד קטן ליום שמונע כמעט לגמרי את התופעה. הוא לא ממש שומע על הפתרון. כל אישיותו נתונה אך ורק לתובנה הבלתי נתפסת מבחינתו, "הוא סובל מבעיה שכפי הנראה אין לה פתרון" פתרון שאינו מחזירו להיות כאחד האדם אינו פונקציה מבחינתו.

הוא כל כך נסער מהעניין עד שאינו מסוגל לגשת לבית מרקחת הקרוב ולהתחיל לקחת את הכדור המיוחל. אצלו כל לקיחת כדור כמוה כהצהרה קבל עם ועולם שהוא שונה ממרבית האנשים, ולעולם לא יהיה כמותם. הם הרי אינם צריכים עזרה קבועה כדי לפתור בעיה, והוא כן.

הכאבים ממשיכים לתקוף ולמרר את חייו, איכותם נפגמת וכמוהם גם חיי הסובבים אותו. אך לא איש כמוהו ייכנע להם. מבחינתו שווה לסבול הכל העיקר לא להרגיש כל איום שהוא על זכותו לחיות חיים משוחררים מכל תלות קבועה.

דבר אחד שכח לו מיודענו. האיום על חייו קיים. חי, נושם ובועט... במקום התרופה הפשוטה והגואלת בוחר הוא במשהו הרבה יותר מאיים ומציק. הבעיה הגדולה היא שהאיום הגדול ביותר על שלוותו וחייו הוא ....הוא בעצמו.

יצא לכם לראות פעם חתול הנלחם עם הצל שלו? הוא בועט בו נושך אותו ומכה בו ללא רחם. הבעיה היא שכל מכה מכאיבה בעצם רק לו... חוסר ההשלמה שלו עם הצללית שלו מוציאה אותו משלוות נפשו עד טירוף. לו רק היה משלים עם החלק השני ההולך אתו לכל מקום והיה מקבלו בהבנה כי אז היה חי ומאושר.

ההתמכרות לתאווה היא לא סימפטית, מה לעשות. אני מניח שרבים מאוד מאלו שהתחילו להבין שזו בעייתם, נמלטו בהיסטריה לפני שהתובנה הזו תהיה ברורה להם יותר. זו הסיבה שרק מתי מספר אנשים מאושרים זכו "לחתום קבע" כאן בפורום, למרות שכנראה מאות רבות עברו בו. חלקם המאושר יותר אף הגיע לצעוד בתכנית 12 הצעדים ולהשתתף אף בקבוצות חיות.

רבים, אולי יותר מדי, פשוט הציצו ונפגעו. נפגעו מעצם הרעיון המזעזע שיש להם בעיה. ועוד איזו בעיה... הם מכורים לתאווה. הקושי שבהבנה היה קשה מנשא עבורם. הם בחרו לטמון את ראשם באדמה, ולחיות בתחושה שאם הם אינם רואים את עצמם, משמע שאינם קיימים... במקום להבין ולהפנים את הבעיה ופתרונה, גם אם היא לא עוקרת את הנטיה מהשורש, אלא מאפשרת חיים מאושרים, נקיים ושמחים לידה. אנחנו הרי יודעים שבהחלמה החיים מתוקים לאין שיעור יותר מחייהם של אנשים "רגילים" ללא "בעיית" התאווה.

כנראה שדרושה זכות מיוחדת להבין את הדברים בצורה הנכונה, לקבלם כפי שהם בלי פחד. ולעשות את הצעד הראשון בדרך לחיי החלמה מאושרים.

אשרי מי שזכה לכך!