בחסדי ה' זכיתי בארבע החודשים האחרונים לחוות קצת איך אדם נורמלי מרגיש. עוד זכיתי בחסדי ה' חסרי הגבול ומידה להכיר בחורה שבעוד פחות משלושה חודשים תהייה אישתי בעז"ה. התקופה הזאת מלאה בהרבה רגשות. הרבה צפייה, התרגשות. רגשות של חיבה גדולים. המחשבות מתחילות להתרוצץ לי בראש, השאלות נוקבות-
האם אני באמת חש רגש אמיתי וכנה או שמא המפלצת שבי מחפשת לה את הדרך לפרוץ והסיטואציה היא רק מסווה של קדושה לאותה תאווה הרסנית?
ואז אני מוצא את עצמי מתגלגל לשאלה נוספת - איך בכלל יהיה הקשר שלי עם אשתי אחרי כל השנים בהם התאווה שרצה בחיי, בראשי ובמחשבותיי? הקשר הגופני אמור לחבר בין בני הזוג, אז מה יעשה אדם שאצלו הקלף הזה כבר שרוף?
ואז התובנה נחתה עלי פתאום - אני לא אדם רגיל, יש לי בעיה... כלפי חוץ אולי אראה כמו אדם רגיל, וגם אם אהיה (בעז"ה) עוד הרבה זמן נקי, אפילו אישתי לא תדע... אבל אני יודע את האמת! אני לא אדם רגיל, אני לא נורמלי, אני לא כמו כל אחד! אני אדם שלא יודע מה זה קדושה. יהיו תחומים בחיים שלא אוכל לחיות בצורה טבעית כמו כל אדם מן השורה, אצלי התחומים האלה קיבלו צורה שונה וחולנית ולא אוכל כבר להחזיר אותם לממדיהם הרגילים. כול חיי אצטרך לחיות בעמידה על המשמר, ריסון ואיפוק כי זו הדרך היחידה לשמור על טיפת השפיות שעוד נשארה בחיי. אז ריבונו של עולם, אבי האוהב נתן לי מתנה - דרך לחיות את מעט השפיות שעוד נשארה בצורה הכי מקסימלית אז מה זה משנה איך זה יהיה?! אדם שקיבל את חייו במתנה מה אכפת לו אם הוא לא חי בוילה?! מה שיחיה זה כבר בונוס לא משנה איך...
אני חי כמו אדם רגיל אבל רק כמו. כנראה שאין מנוס, כל יום (רק להיום) צריך להתפלל לאבא שבשמיים לחיות את חיי הלא שפויים בצורה הכי קרובה לנורמלי שרק אפשר. ביום שאחשוב שחזרתי להיות רגיל בעצם אעשה את פנית הפרסה חזרה לזרועותיה של התאווה...
תודה לאבא שבשמיים שעוזר לי יום יום (רק להיום) לא לחזור לזוועות, לעצב והדיכאון, לריקבון והריקנות, השנאה העצמית והייאוש. תודה לאבא שבשמיים שנותן כוח לעמוד בפרץ כל יום (רק להיום) להלחם במפלצת שתישאר עמוק אי שם...