הודאה בחוסר אונים היא חשובה אבל לא מספיקה. פעולה של יציאה מעצמי החוצה גם היא טובה וחשובה, אבל הטיימינג חשוב לא פחות. במשך הרבה שנים האמנתי לראש של עצמי וחייתי עם התאווה, הפנטזיות, הדמיונות, הכאב והסבל - הכל בבדידות גמורה. ניסיתי להתמודד לבד, ולא ידעתי שכל זמן שההתמודדות היא סוד פרטי ואישי שלי - קשה עד בלתי אפשרי להצליח בה.
כאשר הגעתי לתכנית ולקבוצות, אמרו לי שלבד זה קרב אבוד, אבל אם אשתף אנשים נוספים, אוכל להיכנע, ובאופן פרדוקסלי - זה יוביל לניצחון. זה לא קל לצאת מחושך של עשרות שנים ולהתחיל לחשוף את הסודות שלי לאור. אמרו לי שהסודות שלי אוהבים חושך, ואם אחשוף אותם לאור - הם פשוט יתמוססו וייעלמו, והתחלתי במשימה של שיתוף אנשים אחרים במה שעובר אצלי בראש. סיפרתי לספונסר ולחברים נוספים על מה שנמצא בתוך הראש שלי, והתוצאות היו מעניינות. היו פעמים שתוך כדי שאני מספר לאדם אחר מה אני חושב, הבנתי שהראש שלי חולה. פעמים אחרות זה היה רק הצעד הראשון בדרך לפעולות נוספות שהעניקו לי את השחרור.
ואז אמרו לי שזה לא מספיק. שיתוף וחשיפה של הסודות לאור צריכים להיעשות בזמן הנכון, או שהם מאבדים הרבה מהעוצמה שלהם. אם אני מנסה להתמודד לבד עם התקף תאווה ורק אחר כך משתף מישהו, זה נקרא "דיווח" ולא שיתוף. לעומת זאת אם אני פועל בזמן אמת (בדרך כלל בזמן שבו אני לא רוצה לפעול) זהו שיתוף.
ההבדלים בין שיתוף לבין דיווח הם גדולים. כאשר אני מדווח, זה אומר שלא נכנעתי לחלוטין ואני עדיין חושב שאצליח להתמודד לבד, ורק כשהכל נגמר ואני מרגיש טוב מספיק לספר לאדם אחר אני עושה את זה. דיווח אומר שאני עדיין מתבייש לחשוף את הסודות שלי כפי שהם באמת, ולכן מעדיף לספר אותם בלשון עבר. לעומת זאת שיתוף זה אמיתי, כאן ועכשיו. אני משתף מתוך כניעה בכך שכעת הראש החולה שלי רוצה תאווה/מפוצץ בטינה/רועד מפחד (השלם את החסר או מחק את המיותר), ובכך אני מאשרר שוב את העובדה הפשוטה שאני חסר אונים מול התאווה או מול ניהול החיים שלי בכלל.
אתמול היתה לי הזדמנות טובה לכך. הייתי באירוע שבו היתה הרבה תאווה, והרגשתי את זה מתחיל לטפס עליי. רציתי להסתדר לבד, אבל ידעתי שאני לא יכול. לא יכולתי להתקשר, אז שלחתי הודעה בה אני מודה בחוסר האונים שלי מול התאווה, ומבקש לזכור שתאווה זה רעל עבורי, גם אם זה נראה מושך מאוד. לא הייתי צריך הרבה יותר מזה כי עצם הפעולה הביאה את השחרור.