אני כבר לא מוחק היסטוריה

למחוק את ההיסטוריה. להעלים ראיות. לא להשאיר עקבות. שאף אחד לא יחשוד אפילו. אלו היו הקווים המנחים שלי אחרי כל שימוש.

נעשיתי כל כך מומחה וזריז בהשמדת הראיות, שפעמים רבות חשבתי על כך שבמהלך השנים רכשתי לעצמי מיומנויות של פושע מהשורה הראשונה.

כאשר התחתנתי זה נעשה הרבה יותר מאתגר. לחיות בקירבה הגדולה ביותר לאדם אחר (עד כמה שמכור פעיל יכול בכלל להיות קרוב לאדם אחר), לנהל חשבון בנק משותף, לחלוק חיים משותפים בכל התחומים ויחד עם זאת להעלים ולהסתיר את השימושים, את ההוצאות הכספיות ואת בזבוזי הזמן הכרוכים בהם.

אבל לא רק את היסטוריית השימושים מחקתי. בשלב כלשהו התחלתי למחוק גם את כל ההיסטוריה האישית שלי. ההכרה במה שאני עושה ובהשלכות שלו עליי ועל הסובבים אותי הייתה כל כך כואבת, עד שהנפש שלי פיתחה מנגנון הגנה והכחשה שבו אני שוכח כל מה שקרה איתי. זה הלך והחריף והגיע למצב שבו אני לא כל כך זוכר מה עשיתי לפני שעה...

כאשר הגעתי לתכנית 12 הצעדים, הייתי נכון לעשות כל דבר כדי להפסיק את הסבל הזה, כולל להתייצב מול העבר שלי. עבדתי את הצעד הראשון ובו סקרתי את כל היסטוריית השימוש שלי. דברים רבים צפו ועלו, שלאורך השנים הדחקתי וחשבתי ששכחתי.

למרבה הפלא, במקביל לעבודת הצעד הראשון צפו ועלו גם כל מיני זכרונות ילדות וכאבים רגשיים, שגם אותם הדחקתי ו"שכחתי".

עדיין הנטייה הראשונית והטבעית (?) שלי היא למחוק מהזיכרון את כל מה שהיה, אבל התכנית נתנה לי את הכלים לעבור דרך כאב ולשוב ולהתייצב באומץ מול מי שאני ומה שעשיתי בלי למחוק יותר את ההיסטוריה שלי.

ולא זו בלבד, שאני נכון כעת להתייצב באומץ מול הטעויות הכואבות שלי בעבר ובהווה, אני גם מגלה שההתייצבות הזו, היא היסוד והשורש לצמיחה שלי בכל תחומי חיי, ואילו ההכחשה והבריחה היא מקור כל בעיותיי וצרותיי.

"לא נצטער על העבר, ולא נרצה 'לסגור עליו את הדלת'" (מתוך שתים עשרה ההבטחות של תכנית 12 הצעדים).