אני יושב עכשיו מול המחשב. לקראת סוף היום. מלא. גדוש. עמוס. מתפוצץ מעוצמת הרגשות שמפעמים בי. לא משהו מעניין במיוחד. ענייני עבודה. ככה אני. לוקח ללב גם את זה.
ואני לבד. הילדים ישנים. אשתי יצאה לפחות לשעה. וואו.
ואם הייתי חוזר אחורה, לפני שנה וכמה חודשים, אני מניח שהייתי ברגע זה בשימוש פעיל. צופה בפורנוגרפיה. מפוחד וחסר אונים. פוזל תוך כדי לדלת של הילדים להשגיח. צופה וכועס. צופה ושונא. צופה ומלקה. את עצמי. חסר אונים. ומסיים. ומכחיש. ובורח לכלים לסידורים לשינה לאן שרק אפשר.
ואגב, זה עבד - העומס הרגשי היה כל פעם נעלם בענן ההתרגשות והתאווה. ובסוף, הכורח בהכחשה היה שוטף הכל למטה, לנבכי הנפש - את קשיי החיים, את הכאבים, את מעגל הציפיות והאכזבות, את תחושת הבוגדנות, את הכעס על הקב"ה ואת השנאה העצמית, הבריחות ושימוש. אך ההכחשות לא מעלימות שום דבר, רק מצרפות הכל לגוש השחור ההולך ותופח שם למטה.
ורק להיום, אני לא פועל באותם דפוסים. אני נוכח. אני מתמודד. אני פונה לשמיים. אני מתייעץ. אני מוותר על הציפיות. רק להיום, היה לי יום קשה מאוד. ורק להיום, אני ממשיך הלאה, לקלח את הילד, לשטוף כלים. ראבאק, אפילו ישבתי כמה דקות על עבודה אקדמאית ארורה. רק על זה אני יכול לכתוב פה פוסט שלם. מדהים. ולהמשיך לחוש את עוצמת היום. להמשיך. ולקבל את זה. אולי טעיתי היום. אולי יצאתי טמבל בעיני כמה אנשים. אולי סיכנתי את עתידי הכלכלי. אולי גם הועלתי לכמה אנשים. ואולי לא.
וראבאק, אני מרגיש את זה פה בחזה. באמצע. עומס גדול. לחץ. זה לא עוזב אותי! לא רגיל לפיזיות הזאת של הרגשות שלי. ובסדר. אני לא רץ לאיזה סם שישקיט את זה לרגע. לפורנו למשחק מחשב לדחוף לאפה לקרוא חדשות באובססיביות כמו זומבי ולנאום נאומים צדקניים בראש.
אני מקבל את זה. ככה ה' רוצה שיראה היום שלי. יאללה לכלים לניירת למשימות הכתיבה לכל הקטנות שגם מהם מורכבים החיים שלי. ה' גרם לי לבחור בחיים האלה. באיך שהם נראים. בכל פרט מהם. סומך עליו. שיוביל. כי החיים האלה לא שלי.
איזה טוב ה'. תודה.