מכירים ת'סיפור על הכלב החמוד שכבר שלושה ימים לא אכל, וכל כולו רעב בקושי זז גילה לפתע נתח גבינה מכובד ומגרה. אקיצער אמעיישה, כלבלבנו חיפש לו מקום רגוע משהו עם בריזה וקצת ריח מלוח של גלים, בשביל לשבור את הצום הארוך והגיע לנחל הגדול החוצה את העיירה הקסומה.
תוך כדי שהוא מחפש לו איזה סלע שמשקיף על הנוף הוא מגלה במים כלבלב שובב שמסתתר לו עם נתח גבינה עסיסי בדיוק כמו שלו (איזה, הרבה יותר טוב משלו, בטוח..). טוב, עכשיו זה כבר לא שווה, הנתח הבודד שלו לא שווה כלום אם הוא לא ישיג לעצמו גם את הנתח התאום...
לפני שהספיק לחשוב כבר פתח הכלבלב פה גדול והתכונן להסתער. אך שוד ושבר, רק פתח מיודענו את פיו ונתח הגבינה העסיסי החליק מבין שיניו וצנח לו המימה, כשהוא לוקח איתו אל המצולות גם את ההשתקפות שלו... לזעקות השבר של הכלב כבר לא נותר מי שיקשיב, גם לא נותר מי שיראה מה נותר בגורלו.
אבל את מה שנותר בגורלי זה אני יודע... במקום להגיד תודה על ה'חתיכה' שבידיים שלי, ישר רצתי כאחוז אמוק לחפש לי 'חתיכות' נוספות (בטוח יותר שוות, מה לא?!).
מה שבטוח זה שמרווח לא יצאתי, ולמזלי הטוב שלא כמו הכלב אמנם יצאתי קירח מכאן ומכאן, אבל נותרה בידי הזדמנות אחרונה להשאיר בידי את הנתח שלי. ותכלס זו המציאות, ככל שאני אטפח את מה שקורה אצלי בתוך הבית, הנתח רק ילך, יגדל וישתבח... וככל שאשקיע בלראות מה יש לחוץ להציע לי, כך אהיה במסלול קרוב לאבד כל נתח אפשרי...
ואת התוצאות מי יודע...
ראה הוזהרתי...