כ"ח אלול התשע"ז

לחיות ליד החיים

אחחח, כמה כואב. איזה הרגשת החמצה זאת להיות מכור וממש לחיות ליד החיים במקום לחיות את החיים עצמם. הנקודה היא שזה כל כך דומה אבל כל כך שונה, אז מצד אחד זה כל כך מבלבל עד שניתן לחשוב שחייתי את החיים עצמם, אבל מצד שני זה כל כך שונה עד שחבל, פשוט חבל. כמעט עשרים שנה שאני חי ועושה ופועל ולומד ומתחתן ומגדל ילדים ומה לא, אבל בעצם אני לא נמצא כאן, או כפי שזה נקרא בשפה של התכנית "אני לא נוכח". זה די המם אותי כאשר קראתי את ההקדמה לספר הלבן (הספר של תכניות SA לגמילה מהתמכרות למין), ושם, בקטע הראשון של ההקדמה, עוד לפני שקראתי מילה על תאווה או מין, הופיע הקטע הבא:

רבים מאיתנו הרגישו חוסר-התאמה, חוסר ערך בדידות ופחד. תחושתנו הפנימית מעולם לא תאמה למה שראינו בחיצוניות של אחרים.

תמיד הייתי במרכז הענינים, אבל ביחד עם זה - איזה פרדוקס - הרגשתי גם מנותק ולא שייך. אז ההרגשה הזאת הובילה אותי לשני כיוונים מנוגדים - עוד פרדוקס - כאשר מחד אני מנסה יותר להיות במרכז הענינים (ומצליח!), ומאידך עוד יותר מתנתק.

האמת היא שגם לפני שקראתי את הדברים בספר הלבן ידעתי את זה אבל תמיד ניסיתי להדחיק. הרגשתי שמשהו לא בסדר איתי, לא רק בנושא של התאווה אלא מעבר לזה, אבל זה לא הנקודה היכן הרגשתי ניתוק אלא עצם הרגשת הניתוק. בין אם זה קרה בגלל התאווה או למרות התאווה, התחושה היתה תמיד שאני קצת שונה. אצלי למשל זה התבטא חזק מאוד בענין של כעסים ועצבים, ובזמן שעברתי ביחד עם חברים חוויות משותפות, אני הייתי היחיד שלקח את זה למקומות של פיצוץ. תמיד ידעתי שאני אדם קיצוני בדעותיו ובמעשיו, אבל זה היה יותר מכך, היה משהו לא ברור בכך שאני מגיב אחרת מאנשים הסובבים אותי.

וכמובן הענין של התאווה עצמה שבגללה אף פעם לא יכולתי להרגיש כשווה בין שווים. הנה ראש השנה ויום כיפור עוברים עלינו ואני נזכר בכל אחד מהחגים האלו בעבר, תמיד היתה לי את התחושה שאני שקרן וצבוע ובכלל מה אני עושה כאן בין כולם? כולם מתפללים ומתקרבים לאלוקים ואני הרי בתוכי יודע שזה ענין של זמן עד שאני חוזר לכל התאווה, אז ההרגשה היתה של בדידות וניכור גדול. פעם שוחחתי עם חבר על הנושא של "האומר אחטא ואשוב", ואמרתי לו שאצלי זה הפוך, אני אומר "אשוב ואחטא", כי גם כאשר מגיעים החגים ואני עושה תשובה מכל הלב - "אשוב", אבל אני יודע שלא יעבור הרבה זמן עד שיהיה "אחטא". זאת היתה הרגשה לא נעימה. וזה כמובן בזמנים בהם עוד הצלחתי לשמור על עצמי לרגל החג, אבל זה החמיר הרבה יותר כאשר הייתי בדיוק בנפילות. איזו הרגשה מטורפת זה להגיע ליום כיפור עם הקיטל, להיות חזן, ובפנים לזכור מה עשיתי לפני יומיים...

קיצורו של דבר, מעולם לא חייתי את החיים עצמם. כל הזמן היה משהו ברקע, כמו איזה רעש טורדני או כאב לא פוסק שמצד אחד כבר קצת התרגלתי אליו ולכן אני יכול לחיות את החיים, ומצד שני זה לא באמת לחיות את החיים עם הכאב והרעש הזה, ולכן אני בעצם חי ליד החיים.

ואז ה' החליט שהגיע זמני להפסיק לסבול והוא גילה לי שיש דרך החוצה. פתאום אני חי את החיים עצמם. איזה פלא עצום זה. אני יכול ללכת לבית הכנסת בראש השנה בלי המנוף שמלווה אותי ועוזר לי לסחוב את שק החטאים שלי. אני יכול להיות עם אשתי והילדים בסעודת שבת וממש להיות נוכח שם. אני מסוגל לראות את הילדים עושים דברים שאמורים להקפיץ אותי לשמים, ובמקום לצעוק עליהם - לחבק אותם. אני אפילו עלול לקבל איזה קנס על משהו או שיחזור לי צ'ק ועדיין החיים ימשיכו להיות נפלאים. זה עבורי נקרא לחיות את החיים. וזה לא נעשה בכוחי כיון שאני חסר אונים, זה נעשה רק בכוחו של היחיד שיש לו כח - אבא שבשמים.