כ"ה אדר התשע"ז

למה לבוא לכנס? הנס האישי שלי

לרגל הכנס השנתי שיתקיים בעז"ה מחר, אנו מפרסמים דברים שכתב אחד החברים בפורום, אחרי אחד הכנסים הקודמים:

הכרתי את שמור עיניך, הכרתי טוב, הייתי נכנס לפה מדי פעם וחומל על המכורים המסכנים שמתמודדים עם קשיים נוראיים, ההחכשה הייתה חזקה מכדי לקבל את עצמי כמכור, אני לא כמוהם, אז כן פתחתי ניק ועודדתי וברחתי לסיבוב הכחשה נוסף.

פעם העזתי יותר והרמתי טלפון ומנהל האתר ענה ושאל אותי אם אני רואה פורונגרפיה או שנפלתי במצבים חמורים יותר, נבהלתי. אני? פורונגרפיה? על מה הוא מדבר? איך הוא מעיז לומר מילים מלוכלכות כאלו, הוא בטח ממשמרת הצניעות מנסה לעשות עלי סיבוב כפרות, אבל הוא לא מבין שאני אף פעם לא מתעסק בחומרים האלו, אני מקסימום נכנס לגוגל וכותב ס. (רווח) ק. וזהו... מה שאחרי זה עולה וצף זה לא אשמתי, אבל אני לא באמת רואה... חחחס לא מזכירים את זה אפילו, טפוווו, וגם אם זה נקרא שכן פעם ראיתי בשביל סקרנות אז כבר מאז הפסקתי ואני לא רואה (אז הייתי שוכח כל כמה שעות מה היה אתמול), ניתקתי לו.

כשהבעיה החריפה העזתי להרים טלפון ולהתוודות, היה זה ציון דרך לקבלה מינימאלית למשהו מהמחלה, נאמר לי שיש קבוצה למתחילים, עליתי לשם ועיוותתי את הקול, 'שלום... רציתי לברר האם יש לכם פתרונות ל'מכורים לשעבר' מנחה הקבוצה מצא חן בעיניו ה'מכור לשעבר' הזה ומשם התגלגלנו.

חודש אחרי יש כנס של שמור עיניך, מבחינתי אני כבר על סוג של דרך, הסמקתי כבר כשפגשתי את הספונסר, הייתי נבוך להוריד את המסיכה מולו (חלקית). עדיין הפוזה של האיש והאגדה, אין לי בעיה להרים לו טלפון ולדבר איתו או לעלות לקבוצה טלפונית ששם אני לגמרי וירטואלי, אפילו הייתי מכסה את השפורפרת במגבת שלא יזהו את הקול שלי, אז אני בסדר, אבל משהו פנימי אמר לי אתה חייב ללכת על זה, הרגשתי גם שאני צריך להוכיח לעצמי ולספונסר שלי עד כמה אני רציני בהחלמה, בסך הכל הוא לא שש לספנסר אותי אין לו זמן, זה אני ששיגעתי אותו, פחדתי שאם לא אבוא לשם הוא יפרש את זה שאני לא רציני ויעזוב אותי לאנחות, ואני אחורה לא הולך.

הרמתי טלפון לרשם האחראי, סיפרתי לו על ההתלבטויות, 'אוקייי אחשוב', כך הסתיימו השיחות היומיומיות שעשינו, צעד קדימה וצעד אחורה, ניסיתי לברר איתו האם זה יכול לפתור אותי לעתיד מללכת לקבוצות חיות, הוא בחמלתו ענה לי 'פרה פרה' עזובתך קבוצות חיות תגיע לכאן ואחרי זה תראה הלאה, טוב תרשום אותי.... לא האמנתי שעשיתי את זה.

מוצ''ש קודם מתברר לי שבאולם יהיו מכורים בלבד, כלומר אין מצב שיהיה שם מישהו שבא לתת שירות והוא לא מכור, החלום האחרון והתקווה שמקסימום אספר שאני מההגברה או מטעם ארגון שמירת הברית נגוזו, הפרפרים גדלו, חלום האיש והאגדה הולך להתנפץ לרסיסים, אני לא מאמין שאני עושה את זה, שנים אני מספר לעצמי סיפורים של כמה מוצלח אני וכמה אני ואני ואני, ו'אני' אבוא לכנס מכורים אבל וחפוי ראש ?. שוב... אחורה אני לא הולך נראה ביום שני.

יום שני בבוקר אני מתארגן לצאת מהבית לעבודה, 'אחזור מאוחר יש לי איזה פגישה היום בערב' אני מודיע לאשתי בביטחון, מתניע ונוסע, פתאום משום מקום בא לי רעד מטורף נהיה לי קר והשינים נקשו זה לזה, החימום לא עזר, ואני מתחיל לבכות מהפחד, הפחד שעוד כמה שעות אני עומד לקחת פטיש 100 קילו טלפוצץ את הדמות, את הדמות של האיש, החזק, המוצלח, המוכשר, הרומנטי, הצדיק, הגאון, החסיד, הדתי, החרדי, החברמן, ההוא שעוזר לכל אלו שיש להם בעיות כאלו בקדושה, ההוא שמתריע תמיד בפני מכשולות של צניעות, כן, להגיע כמו עז, להשים עצמי שעיר לעזעזאל, לא ראיתי את הדרך, נחלי דמעות וצרחות בכי מילאו את הרכב, נאלצתי לעצור בצד, הרמתי טלפון לחבר, ורק התייפחתי, הנפש התעוררה... בוקר טוב לך נשמה אומללה.

בערב באתי והייתי המום, המום לגמרי, כולם כאן אנשים רגילים, כולם חכמים כולם נבונים כולם יודעים את התורה (עדיין לא מוכשרים כמוני...) אבל אנשים לגמרי כמוני, שמעתי את המסרים, ישבתי בצד, שיחקתי אותה הגיבור של השכונה, מבפנים הייתי מפורק לגמרי מצד אחד, אבל מהצד השני הרגשתי חמימות מטורפת, כמו יד רכה של אבא אוהב שמלטפת, הרגשתי שאני במקום הנכון, עוד לא לגמרי יכולתי להיות מחובר לענינים, אבל זה היה המפתח המשמעותי שלי בהתקדמות בתוכנית ובצעדים.

במבט לאחור זה היה הנס הכי גדול שקרה לי בחיים.

אני נקי רק להיום 467 יום ואני חי וטוב לי ואני אוהב את העולם ואת החיים ואת עצמי מאי פעם.

מי שעדיין מתלבט, אשמח לדבר איתו, יכולים לשלוח לי באישי, ואתן בשמחה ממה שקיבלתי.

הרכבת יוצאת לדרך, יש פה תחנה משמעותית, זו ההזדמנות שלך להצטרף.