אחד הדברים הכי משונים בתוכנית הוא שבשלב הראשוני עיקר העיסוק שלנו אינו בפעולה כזו או אחרת - לסגור את המחשב, לזרוק את כרטיס הרשת, לעבור לחברה כשרה, לרכוש תוכנת סינון. כל הדברים האלה חשובים מאוד, אבל כפי שמוכר לרובנו, או לכל הפחות לי, זה לא היה מספיק.
בתחילת הדרך אני עוסק באובססיביות רק בדבר אחד - בחשיפה. אני מספר לאנשים, כותב בפורום, משתתף בקבוצות הטלפוניות ושותף לעולמם של אחרים, והתכנים שאני מספר אינם אחרים מאשר אותם שאני שונא מתבייש ומפחד לדבר עליהם. תכנים שמגעילים אותי, איך ממש מתחשק לי עכשיו לדמיין את ההיא מהגינה, איך ממש מתחשק לי עכשיו לחזור לעוד שעתיים למחשב לראות את מה שפתאום קפץ לי לראש, ובכלל, איך אני מרגיש זוועה ומתחשק לי לשנות את מצב הרוח שלי, ואני מרגיש דחף כזה...
כיצד היא עוזרת, החשיפה, מה תפקידה? אני למדתי על עצמי שהדבר העמוק ביותר בחשיפה טמון בעובדה שעמוק בלב אני מרגיש שלמה שאני עושה 'אין מילים', זאת אומרת, אני מרגיש שזה כל כך הזוי, רחוק, תלוש, מנותק מחיי עד שאיני יכול לומר באותה נשימה אכלתי קרואסון שוקולד ו'הלכתי לראות סרט פורנו באורך מלא', ק"ו שאיני יכול לומר הלכתי ללמוד הלכות נידה או להתפלל בנץ ובאותה נשימה להגיד, אה...כן, וגם נגעתי בעצמי בשירותים, פשוט לא הייתי יכול אחרת, נזכרתי במה שהיה אתמול...
וכשאין מילים, מה נשאר לי לבטא: בכי, התחושה הפנימית הזו של כוח הרצון שמנסה להזיז הר. החלטה. כישלון. כישלון שכדי להסביר אותו גם כן איני יכול למצוא מילים. רק קללות.
וככל שעובר הזמן כבר איני יכול להסתכל על כל התבוננות בתמונות כדבר העומד בפני עצמו, כל דבר משקף למעשה את כל ההיסטוריה שלי, שהיא עד כדי כך נוראה שאיני מרשה לעצמי להתבונן בה. אני מתחיל לחיות מיום ליום, מהתמודדות להתמודדות. ומנפילה לנפילה. ושוב, באופן מודע כל מה שאני מנסה לעשות הוא להחזיק את עצמי בשגרה, לנסות לא לתת 'לחטא' להפיל אותי לחלוטין, אז אני חוזר לשגרה, ומתעלם. ונופל. ומתעלם. ונופל. ומתעלם. ונופל. ומתעלם. ונופל. ומתעלם.
לפעמים זו הכחשה, ועייפות, אבל לפעמים ההתעלמות אינה חלשה אלא מלאה בכוח רצון כביר ונוקשה, אני צועק על עצמי:
א-נ-י ל-א א-ת-ן ל-ז-ה ל-ה-ר-ו-ס ל-י א-ת ה-ח-י-י-ם.
ועוברים יומיים, חמש דקות בשירותים, לא יותר. או עשרים דקות מול המחשב. והעסק קורס.
העוצמה של הרגשות שמשתחררת באותם דקות ספורות מעלה בעשן את כל התחושה של 'העסקים כרגיל' שניסיתי לבנות.
ועדיין, אני לא מדבר על זה, לא מסכים לקבל את החולשה הזו. אסור שהיא תהיה, אסור לקבל אותה, אסור לחשוב עליה. זה כל כך נורא שאפשר רק לבכות או לנסות לכפר עליה.
בהחלמה, הדבר הראשון שאני עושה זה לדבר. הדיבור משחרר את המעצורים הפנימיים האלה, שעצרו את הרגשות ביחד עם כוח הרצון, כמו מן סכר כזה (אם אני לא מרגיש באופן כללי, אולי לא ארגיש גם את הדחף...),
הדיבור ובעיקר התגובה אל הדיבור גורמת לי להרגיש שמה שעובר עלי בפנים אינו הופך אותו לאחד מן 'הסטרא אחרא', זה לא רק שיש אנשים כמוני, זו ההסכמה שלי לקחת אחריות על מה שאני עושה.
אני מכיר חברים בקבוצות שנוהגים לדבר בבוטות רבה על מאווייהם, למרות שזו אינה דרכי אני חושב שיש בה עוצמה רבה - כן, אני בחור ישיבה ואוהב תורה ומצוות, אבל כן, הדברים שאני חושב עליהם כרגע לא ניתנים לביטוי בלא להשתמש בשפה רחובית כזו...מה לעשות את זה אני יכול אבל כשאני מדבר על זה אני מסמיק כמו ילד בן שתים עשרה שמעולם לא נגע בפורנו?
הדיבור מאפשר לי גם לעשות את החלק השני של תחילת הדרך - להבין. להבין היכן אני נמצא, להבין שההכחשה הורסת את כל הסיכוי שלי לשנות משהו בחיי. להבין, לקבל ולבקש עזרה.