ז' אב התשע"ז

ברגע קטון עזבתיך

הבוקר תוך כדי נסיעה הייתי כנראה לא מספיק מרוכז. נכנסתי לכיכר תנועה בדהרה ללא שימת לב מספיקה, תוך כדי שאני מבחין ברכב המגיע במהירות מצד ימין. ניסיתי ברגע האחרון לעצור, אבל הבנתי מיד שאין סיכוי. הנהג שבא מימיני ניסה גם הוא בכל כוחותיו לתמרן, הבנתי בשבריר שניה שהנה מתרחשת לה עוד תאונה בחיי.

במהירות שיא אני משלים כבר עם הנזק שאני הולך לחטוף, הרכב כנראה יינזק בצורה בלתי הפיכה, כך זה נראה לי לפי הזווית והמהירות. אני כמובן האשם, כי הוא היה לפני בצומת. בקיצור בעיה רצינית שלצאת ממנה יהיה לא קל. לתבוע את הביטוח, השתתפות עצמית, צעקות, ומי יודע אם לא יהיו פצועים? משטרה, משפט, שלילה, וחוץ מזה להישאר ללא רכב, ולחפש רכב אחר. כל זאת במידה שלא יקרה לי ח"ו משהו מהתאונה הזו.

בחסדי ה' יתברך, שנינו הצלחנו לבלום ממש בשנייה האחרונה, אני לא מצליח להבין עד עכשיו איך זה קרה. נעצרנו במרחק של 5 ס"מ אחד מהשני. שוב בחסדי ה' יתברך. "שומר פתאים ה'". מרוב הלם ותדהמה נשארנו שנינו ברכב מספר שניות, כשהתאוששתי מעט פתחתי את החלון וביקשתי בצורה הכי יפה שאני יודע "סליחה". לא כעסתי כשראיתי שההוא ממש לא מעוניין לסלוח לי, הבנתי אותו. הוא עשה לי תנועה רבת משמעות... עם פנים כועסות, והסתלק. שוב תודה גם על זה רבש"ע.

אני מסתכל במראה, ורואה את הפנים שלי חיוורות כמו סיד לבן, מה שהזכיר לי את מה שעברתי ממש לפני רגע. לקח לי כמה דקות טובות להתאושש.

ואז הבנתי משהו נורא. כמה היה חסר שאני אהיה במצב שונה לחלוטין? רבע שניה.

כמה אנשים לא הצליחו לעבור את השנייה הקריטית הזו בהצלחה והם נכנסים לעולם אחר? במקרה הטוב, נזק כספי. במקרה פחות טוב שיקום נזקים גופני ארוך, ובמקרה עוד יותר גרוע....

לפתע עלה במוחי הפסוק בישעיהו "ברגע קטון עזבתיך, וברחמים גדולים אקבצך" הו כמה רחמים צריך כדי לתקן נזק שנעשה ברגע קטן.

והבנתי עוד משהו, כל הנפילות מתחילות ברגע קטן, "תסמונת הלגימה הראשונה" כך זה נקרא. כמו כל דבר גדול המתחיל בצעד קטן, כך כל נפילה גדולה מתחילה במעידה קטנה. תמיד יש את רגע החולשה הקטן בו אומר האדם לעצמו: נו בא ארשה לעצמי. ראיה קטנה, מחשבה קטנה, כלום בעצם רק שניה אחת. שניה אחת שיכולה להמשך לנצח...

הו כמה עגמת נפש שנגרמה בגלל שניה אחת. שניה אחת זהו זמן מספיק כדי ללחוץ על ההדק ולשלוח בן אדם לעולם שכולו טוב...

"לרגעים תבחננו" נאמר בספר איוב. המבחן של האדם הוא ברגעים. כל ניסיון גדול מתחיל ברגע קטן.

זה היה גם כוחו של בלעם הרשע. חז"ל מספרים שבלעם רצה לקלל את עם ישראל ברגע אחד. אותו רגע שהקב"ה כועס. הוא רצה לומר מלה אחת "כלם" ואז היה מושמד כל עם ישראל ח"ו. והקב"ה לא כעס באותו זמן אפילו רגע אחד כדי שלא יוכל להפיק את זממו.

"כי רגע באפו, חיים ברצונו"

תודה לך ה' על כל יום בחיים, ועל כל רגע ורגע.