איך אפשר בכלל לחיות עם סוד גדול כל כך בלב בלי להתשגע? אני חושב על עצמי כנער מתבגר, מלא בתחושות חוסר אונים של הנפילות החוזרות שוב ושוב, מלא בתחושות הקשות של פיצול האישיות - אך בעיקר לבד. ביום לבד, בלילה לבד, תמיד לבד. למי אספר מה עובר עליי ומי יבין אותי? ואם מישהו יבין אותי, איך הוא יכול לעזור לי? כשאמא שלי תפסה אותי מאונן היא לא עזרה לי (סהדי במרומים שאין לי טינה כלפיה. פשוט לא היה לה מושג ירוק מה לעשות עם זה). כשהראש ישיבה שלי תפס אותי הוא לא עזר לי (סהדי במרומים שאין לי טינה כלפיו. הוא פשוט לא יכול היה להבין את המצב האמיתי שלי). בשורה התחתונה - נותרתי לבד.
ואיך "התגברתי" על הבדידות? כמובן, בדרך היחידה שאני מכיר: עוד אוננות. (בדיוק כפי ש"התגברתי" על התחושה הנוראה של החטא והעבירה שעשיתי, אבל זה נושא לפעם אחרת). מעגל הקסמים פעל מעולה והוא המשיך להוביל אותי לקראת מה שההתמכרות מתוכננת לעשות: הרס עצמי מוחלט. זה עבד בערך ככה: אני מרגיש בודד. אני בורח אל האוננות. אני מרגיש עוד יותר בודד. אני מאונן עוד יותר. אני מרגיש עוד יותר בודד. אני מאונן עוד יותר. אפשר להמשיך לכתוב את זה עוד ועוד ולמלא את כל החלון כאן במחשב, אבל הרעיון מובן.
זה לא שאין לי חברים, לא שאין לי משפחה תומכת ולא שאני אדם בודד. ממש לא. אני אדם חברותי, נמצא תמיד במרכז הענינים אבל עדיין בודד... כי בתכל'ס, מה יודעים עליי החברים הכי טובים שלי? בערך כלום. הם יודעים רק דברים חיצוניים שאין לי בעיה לשתף אותם ולחלוק איתם, אבל את מה שאני באמת עובר, לא סיפרתי אף פעם לאף אחד. אלך צעד אחד קדימה ואתייחס לאשתי. כן, האישה יודעת הכל על בעלה. האמנם? מה אישתי יודעת עלי מה שבאמת עובר עליי ועל הדבר שהכי מטריד אותי בחיים שלי? הרי גם כאשר אשתי תפסה אותי, זה לא הביא פתיחות. היא ידעה על הנושא, אבל זה לא אמר שיכולתי לשתף אותה במה שבאמת עובר עליי, בהתמודדויות, בקשיים, בנפילות וכן הלאה. אז אני חי עם אשתי ומרגיש שאני "פתוח" איתה כי אני מספר לה מה אני מרגיש כשאני רואה את החשבון בנק שלי, אבל בתכל'ס איזה פתיחות ואיזה נעליים. זאת לא פתיחות. הדבר שאני הכי צריך לספר למישהו בעולם - אני לא יכול לספר אפילו לאשתי!
אז מה הפלא שהמשכתי ליפול בלי הפסקה? הרי המקום היחיד בו קיבלו אותי באמת כמו שאני ושבו לא הרגשתי בודד - היה במחוזות התאווה השונים. כמה כואבת הבדידות. התחושה הזאת שאני שונה מכולם. התחושה ש"אם רק היו יודעים מי אני" בטוח לא היו מדברים איתי. זהו שיא הבדידות. אני לבד בעולם ואין נפש חיה שתבין אותי, חוץ מהזמן בו אני בתאווה.
ואז ה' עושה לי נס והוא מביא אותי לשמור עיניך. לראשונה בחיי יש אנשים שאני יכול לספר להם מה עובר עליי והם באמת מבינים אותי. כשאני מספר להם שאני לא רוצה ליפול ובכל זאת נופל - הם יודעים על מה אני מדבר. איזה שחרור עצום. הפורום והשיחות בטלפון היו התחלה מצויינת, אבל עבורי זה לא הספיק. הייתי חייב לפגוש אנשים אמיתיים, ומה טוב אנשים שאני מכיר כבר מהעבר. אנשים שיקרעו לי את מסכת הבריחה מהפנים, וסוף סוף אוכל לצאת ממאסר הבדידות. איזה שחרור נפלא זה לפגוש אנשים שמכירים אותי, אנשים שלמדו איתי בישיבה או מתפללים איתי בבית הכנסת. אנשים כמוני בדיוק. וגם הם מכורים לתאווה.
עצם היציאה מהבדידות, היתה עבורי חצי החלמה. הבדידות נגמרה ולא הייתי צריך לברוח יותר. הגעתי הביתה. הקבלה הזאת של החברים שקיבלו אותי בלי תנאים מוקדמים היתה עבורי חצי מהתרופה להתמכרות. וחוץ מזה, כשהבדידות נעלמה, היה לי קל יותר להכיר במחלה, לתת לה את השם המפורש ולהבין שאני לבד כבר לא אנצח אותה. הגיע הזמן לפנות לאבא שיעזור לי.