חיזוק

במוצאי הצום, אחרי שעות שאני עומד שליח ציבור, והשירה ובית הכנסת הצפוף, היה לי כמובן חם והזעתי, ואז יצאתי החוצה אל הרחוב הקר ומיד עלתה לי מחשבה בראש שזה לא טוב כי אני עלול להצטנן מהמעבר מהחום אל הקור. באותו רגע ידעתי על מה אכתוב הלילה, ידעתי שאכתוב על הדרך בה הצטננתי לא רק באופן פיזי אל בעיקר באופן רוחני, על הדרך בה המחלה שלי החמירה עם כל נסיון נוסף להתעלות ולהתחבר לקדושה.

ותפסתי את עצמי. ביקשתי עזרה לפי הצעדים. לפי מה שלמדתי. ביקשתי בשקט מריבונו של עולם. "בבקשה, אני חסר אונים מול זה. אני לא רוצה לברוח להי הממכר והרעיל שהטינה נותנת לי. אני לא רוצה לברוח לייאוש ולשיתוק שבאים לי מתוך רגשי הנחיתות שלי. מתוך הצורך העמוק שלי בשליטה.

מכירים ת'סיפור על הכלב החמוד שכבר שלושה ימים לא אכל, וכל כולו רעב בקושי זז גילה לפתע נתח גבינה מכובד ומגרה. אקיצער אמעיישה, כלבלבנו חיפש לו מקום רגוע משהו עם בריזה וקצת ריח מלוח של גלים, בשביל לשבור את הצום הארוך והגיע לנחל הגדול החוצה את העיירה הקסומה.

אחחח, כמה כואב. איזה הרגשת החמצה זאת להיות מכור וממש לחיות ליד החיים במקום לחיות את החיים עצמם. הנקודה היא שזה כל כך דומה אבל כל כך שונה, אז מצד אחד זה כל כך מבלבל עד שניתן לחשוב שחייתי את החיים עצמם, אבל מצד שני זה כל כך שונה עד שחבל, פשוט חבל.

בשנות החמישים של המאה הקודמת, החוקרים ד"ר טינברגן וד"ר מגנוס הצליחו לתעתע בפרפרים. השניים פענחו מהם הסימנים על כנפי נקבת הפרפר המושכים את בני זוגן הזכרים. הם יצרו פרפרי קרטון משלהם וקישטו את כנפיהם כדי שיראו כמו גרסה משודרגת של נקבות הפרפר. תבניות הכנפיים שלהן היו מבוססות על כנפי נקבות הפרפר הרגילות אך הם הוסיפו סימנים מגרים יותר, שלא ניתן למצוא בטבע.

בתקופה האחרונה, הטרידה אותי מאוד המחשבה על חודש אלול ועל ימי הרחמים והסליחות שעוברים לידי ואני לא קשור אליהם. לא יצא לי כמעט לבקר בבית הכנסת ולשמוע את קולות השופר ואת הסליחות שמרעידות את הלב. זכרתי שהדגים שבים רועדים בחודש אלול ואני - זה עובר ממש לידי. בתכנית למדתי שלנסות "בכוח" זה לא כל כך יעבוד לי ולכן הייתי חסר אונים...

אני לא יודע אם אשתנה (אני גם לא יודע אם אני רוצה עד הסוף). אבל אני לומד לאט לאט לקבל. לקבל את זה שאני זקוק לעזרה. לקבל את זה שה' ברא אותי אם ווליום קצת יותר גבוה של פנטזיות ואני לא צריך לשנוא את עצמי (ואותו) בגלל זה, לקבל את הילדים שעושים רעש בבית כנסת בלי לכעוס עליהם בלב. אני מקבל את זה שה' מנהל את העולם ואני בוטח בו לאט לאט.

הנושא הזה של רק להיום, מהיום הראשון לא התחבר לי. מה רק להיום? וכי אין מחר? לא צריך פרנסה כדי לחתן ילדים? איפה המינימום אחריות לעתיד? על מי אני עובד שיש רק את היום? האם זו אמונה כמו של אברך כולל שמתאבד על ההיום? ממית עצמו באהלה של תורה?

כשאני עושה פעולות, זה מאפשר לי לצאת מהמעגל הזה. זה לא מתבקש שאשב ואכתוב תכנית בוקר, כי עכשיו בא לי דווקא לכתוב פוסט לפורום. אבל אם אני בוחר לכתוב תכנית בוקר תחילה, אני מאמן את עצמי לא לעשות מה שבא לי (אפילו אם זה משהו טוב), אלא לפעול מתוך סדר גבוה יותר. שנים ניסיתי "לזרום", לעשות רק מה ש"מאיר לי" באותו רגע, לא להכריח את עצמי לעשות שום דבר בניגוד לרצוני, אלא לעשות הכול מתוך הזדהות מלאה. מה שקרה זה שהזרימה הפכה לזירמה...

לא ייאמן שחלפה שנה מאז שהפסקתי לעשן. נכון, לא הצטרפתי לתוכנית בשביל זה, אבל קיבלתי על הדרך עוד מתנה יפה, וגם היא רק להיום. זה פשוט הפסיק להיות הרגל אימפולסיבי. יכול להיות שאני כבר לא הייתי חייב מנות קצובות של ניקוטין כדי להעביר את היום?