חיזוק

המחלה שלי מספרת לי כל מיני סיפורים, שאני מושלם, ויחד עם זאת דפוק. שאני מחלים, אבל מותר להיות גם חולה מדי פעם. שאני עושה צעדים ואולי אפשר יום אחד חופש. שאני הולך לקבוצות אבל לא חייב להיות מחובר.

"אתה לא רוצה שאני אבוא איתכם", זה כל מה שאשתי אמרה. בתוך המילים הללו נכנסו כל הרגשות כל המריבות, הכעסים, חוסר אונים, חוסר ערך. פשוט מעך אותי, נתנה לי להרגיש שאני שום דבר. עכשיו אני מבין את כל העקיצות והדיבור הסרקסטי שלה, ככה זה כל השבוע. ובסוף השבוע היא פשוט הגישה לי את הקינוח.

בשבוע שעבר גיליתי שאני מפחד שה' יסלח לי. כלומר, אני מתפלל "סלח לנו", ומכה על חטא בווידוי, ויום כיפור מצליח לחלץ ממני דמעה או שתיים. אבל עמוק בפנים אני מרגיש שהרבה יותר טוב להישאר אשם מאשר לזכות בסליחה. כמובן, ה' לבדו מחליט אם יסלח לי או לא, אבל יש לי בחירה האם להיפתח לסליחה שלו.

פשוט לא ידעתי מה לעשות. ואז נזכרתי בשמור עיניך. בתפילת ערבית שהתקיימה לפני האירוע, פשוט בכיתי לקב"ה שיציל אותי. אמרתי לו שאני לא רוצה ליפול, אבל אני מרגיש שאין לי כוחות לבד ואני מוסר את עצמי ואת תאוותי לו. אחרי התפילה פשוט הרגשתי הרבה יותר רוגע. התחלתי לדבר עם אנשים וכו' ופשוט שכחתי מצד הנשים. תודה לקל.

כשאני חסר אונים מול התאווה ומול החיים, הפיתרון הזמין בשבילי 24/7 היא לפנות לאלוקים ישירות ולבקש ולהתחנן אליו – שהוא מלוא הכוח והוא מנהל אותי ואת חיי ואת רגשותיי. הוא ורק הוא יכול לקחת ממני או להרגיע את האובססיה לתאווה או כל דבר שמעיק עליי בחיי היום יום.

במשך שנים לא הצלחתי לגדל עציצים, הם היו נובלים או הופכים למאפרות בצורה זו או אחרת. זה מאוד ייאש אותי כי באתי מבית מלא עציצים ואני אוהב טבע. עוד שנה ועוד שנה ניסיתי ולא הצלחתי.

היום הזה התחיל בסערה ומאז רק התדרדר. אסירות תודה, רק להיום אני זוכר שאם המעלית יורדת, לא חייבים לצאת ממנה במרתף, אפשר לרדת לפני.

לעיתים אני שוכח להטעין את הטלפון בלילה. בבוקר כשאני לוקח אותו לעוד יום עמוס הוא עדיין אותו מכשיר. השיחות קולחות והכל בסדר חוץ ממד הסוללה שנמצא כבר לקראת הסוף. אם אני לא מתאמץ לשים לב לכך הכל ממשיך כרגיל עד שלפתע מתחילים צלילי ההתראה. כשגם לכך אני לא מתייחס מתנתקת השיחה בדיוק בשלב הקריטי ביותר (חוק מרפי...) האם לא ידעתי שזה יקרה? האם באמת חשבתי שיקרה נס והטלפון יטעין את עצמו בצורה סולארית?

מה קורה כאשר מכניסים תמונה לתכנת עריכה (פוטושופ). ניתן בלחיצת מקש להפוך אותה פתאום לצבעים עזים במיוחד. האנשים, העצים, השמים ובכלל... הכל נראה סוער פתאום. לא ברור בכלל כיצד במרכז התמונה צועד לו בנחת אדם, כאילו כל ההיסטריה סביב אינה נוגעת לו.

כל החומרים ההרסניים, בין אם אופיום קוקאין או אחרים, הם למעשה משככי כאבים. בחלק מהם באמת משתמשים כמשככי כאבים, אבל בכאב פיזי ובכאב רגשי, הסבל נחווה באותו חלק של המוח.