ט"ו שבט התשע"ח

ימבמבם

ימבמבם, צמר גפן מתוק, "שערות סבתא", סוכר צמר גפן, שמבלולו - הם כינויים לממתק נפוץ מסוכר לבן. מתוך 'ויקיפדיה'.

אני זוכר את עצמי נוגס לראשונה בהר הסוכר הנפוח הזה לא מאד מזמן. בתור ילד הורי החליטו להציב את הגבול של המאכלים הלא בריאים שאכלתי, שם, כל פעם שהיינו יוצאים בחול המועד לפעילות ציבורית או לאיזה אירוע אחר הייתי צופה בעיניים כלות בילדים מחזיקים את מקל העץ הגדול ומסביבו ההר המתוק מתוק הזה. לי לא הרשו, במבט לאחור אני לא זוכר האמת שום דבר שנאסר עלי בכזאת נחישות והתמדה כמו האיסור החמור לאכול ימבמבם בשום פנים צורה ואופן... נו שוין, נראה לי שסלחתי להם על זה כבר..

כשגדלתי ופתאום הבנתי שאני יכול לקנות לעצמי את הממתק הלא בריא הזה בלי לבקש רשות מאף אחד, אני זוכר שהלכתי עם עקצוצים באצבעות מהתרגשות וביקשתי מהמוכר התורן את המנה הגדולה, הוא סיבב את המקל הלוך וסבוב, הושיט לי אותו, ואני ניסיתי להכניס לפי כמה שיותר צמר-גפן בבת אחת ולתת נגיסה משמעותית. וכלום. לא הצלחתי לנגוס בזה, זה נמס בתוך הפה שלי תוך רגע לגודל של אפונה בערך.

אני זוכר את תחושת הבלבול שהכתה בי באותו רגע - מה, זה הכל? מה? אבל זה היה נראה לי כל השנים הממתק האולטימטיבי? שום סוכריה על מקל לא התחילה להשתוות אפילו להבטחה שהענן המתוק הזה שידר לי כל אימת שחזיתי בילד אחר בולע אותו בשקיקה לקרבו.

ההקשר לתאווה ברור מן הסתם, אבל הסיפור עם התאווה הוא יותר מורכב מזה, ה'בעיה' עם התאווה היא שכמעט כל כוחה וההנאה שאני שואב ממנה מונח ב'נפח' הזה שמסביבה, בפנטזיה ובמחשבות שאני בונה סביבה.

קראתי פעם שחוקרים ניסו ל'כמת' (מלשון 'כמות') כמה הנאה פיזית ממשית אדם מקבל מפעולה על התאווה, האחוז שהם הגיעו אליו היה מאד נמוך, באזור ה90% למיטב זיכרוני מההנאה שבתאווה מגיע מהדמיון ומהתחושות הנלוות למעשה עצמו, רק 10% זה הנאה פיזית נטו שגופי מרגיש.

בנוסף לזה בשבילי בתור אדם דתי אני חושב שגם עצם הידיעה מגיל מאד צעיר שזה אסור, ולא סתם אסור אלא זה יכול להגיע לאחת משלושת העבירות הכי חמורות, ניפחה אצלי במוח את מימדי הפנטזיה והציפייה, למה שאני יכול לקבל מהתאווה אם רק אעז ואטעם מהפרי האסור, וגם חתונה לא ממש עזרה, כי זה עדיין אסור באופנים אחרים.

אז מה אני יכול לעשות כדי לחזור לשפיות בנוגע לתחושות והמחשבות שלי מול התאווה, איך מכווצים אותה לממדים יותר אמתיים ובריאים?

ברור לי שלתאווה יש הרבה תפקיד בחיי, ואני לא רוצה וכנראה גם לא יכול לכווץ אותה לחלוטין לגודלה האמיתי ולהישאר עם ה10% ההנאה הפיזית שבה, אני מרגיש עם עצמי שבשביל ה 10% הללו אוותר עליה מראש, היא גורמת לי לעשות דברים שאדם רציונלי לא היה עושה כל-כך, כמו להקים ולגדל משפחה (שאותה אני מאד מאד אוהב! למען הסר ספק), אני זקוק לצורה בריאה של תאווה בחיי, אני צריך אותה מאד, אבל שלא תהיה בממדים שיסתירו לי את כל טווח הראיה שלי, את כל האופק האופטימי של חיי.

אני כנראה צריך לעשות כל יום 'רק להיום' פעולות בשני כיוונים.

מצד אחד - להשתדל כמה שיותר לא לצרוך תאווה מסוכנת, כזאת שמגיע עם הרבה רעש וצלצולים וסוכר מנופח..דרך העיניים והמחשבות שלי, וכשזה מגיע בכל אופן פנימה, וזה מגיע לפעמים בלי לבקש רשות..לדבר עם חברים ולהוציא את זה כך מהמערכת שלי, ולבקש עזרה מאבי האוהב לא להתפתות לתאווה שהגדלתי לממדי ענק.

ומצד שני - לעשות פעולות אהבה חיוביות - להעניק חיבה ותשומת לב לאשתי וילדיי, לענות לטלפון לחבר שמתקשר בזמן לא כל כך נוח לי, והכי חשוב בשבילי - לחשוב על עצמי דברים טובים וחיוביים, לזכור שיש בי הרבה נקודות טובות, ובמובן מסוים בוראי האהוב ברא את כל העולם העצום שלו רק בשבילי.

עד שלאט לאט בעזרתו יתברך אצליח להרגיש יותר מאוזן, אקבל יותר הנאה וסיפוק מפעולות האהבה החיוביות שלי, אבין ואחוש שהסיבה שבוראי הרחום אסר עלי את התאווה בצורות מסוימות כי צורות אלו לא בריאות לי, הם פוגעות בחושים העדינים שבי, החושים שנהנים לתת ולהעניק לסובבים אותי למשפחתי ולעצמי.

שאזכה לעשות מעט מזה היום, 'רק להיום'.