אתמול זכיתי לקבל שיעור נוסף בחינם לגמרי, מה קורה למכור שנמצא בתוך ההתקפה ברגע שהוא מתבלבל בתפקידים וחושב שהוא אלוקים של עצמו. ספונסי שלי (חבר יקר שאני משמש לו "מאמן" בתכנית, נקרא ספונסי, והמאמן נקרא ספונסר), אחרי תקופה יפה של נקיות טובה, החליט ללכת לרקוד עם השטן. למרות כל מה שיכולתי לומר לו, ולמרות כל מה שהוא ידע בעצמו, הראש החולה שלו סיפר לו שהפעם זה יהיה כיף, שהמחיר לא יהיה יקר, ושבאופן כללי זה הדבר הכי נכון לעשות.
ההבדל המהותי בין מה שראיתי (וחויתי בעצמי כאשר היתה לי מעידה לפני שנתיים וחצי), לבין המצב שבו הייתי לפני שהגעתי לתכנית, הוא בעיקר שאחרי חודשים של נקיות ועבודה על הצעדים, דברים כאלו לא מגיעים בחלל ריק, והכתובת תמיד נמצאת על הקיר בצורה בולטת שאי אפשר להתעלם ממנה. אני לא מתכוון דוקא לכתובת של בדיקת גבולות עם התאווה, אלא לכך שהעבודה של הצעדים מתחילה להתרופף, ובאופן כללי - הכיוון הוא לנסות לשלוט בתוצאות, דבר שאנחנו אמורים להשאיר לאלוקים לעשות באופן בלעדי. ככל שהצעד השלישי ("החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו") חלש יותר, כך הצעד הראשון ("הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו") מאבד מהכוח שלו, וממילא האפקטיביות של התכנית כולה נחלשת.
ובכל זאת, אלוקים אוהב היה שם עבורו, כפי שהוא היה שם עבורי כאשר אני הייתי במצב הזה, ולמרות שהוא לא רצה לוותר, הוא הסכים לפטר את השכל, או כמו שהספונסר שלי אומר "להוציא את הצמר גפן מהאזניים ולהכניס לפה". בשלב הזה, הרצון לוותר היה ממנו והלאה, ולכל היותר הוא הודה שהוא "רוצה לרצות", אבל זה הספיק. אם הוא היה מחכה עד שיגיע הרצון לוותר, זה היה מגיע אחרי הנפילה, אם בכלל. אז הנכונות הזאת הספיקה כדי שהוא יסכים לוותר על השכל ולקבל הדרכות מאדם אחר, לא בגלל שהשני חכם ממנו או מוצלח ממנו, אלא כיון שהוא לא משוחד כעת ולא "חי בתוך הראש של עצמו".
אחרי הויתור הראשוני, זכיתי להודעת טקסט ממנו שבה הוא כתב "ידעתי שלא הייתי צריך להתקשר אליך"...
ואז הגיע הכאב, שלב האבל על הפנטזיה שהיתה ואיננה עוד, אותו כאב בלתי נמנע שעולה כאשר אנחנו נאלצים לותר והוא אולי הביטוי הבולט ביותר להבדל בין מה שביקשנו מאלוקים בזמן המחלה, לבין מה שאנחנו מבקשים מאלוקים בהחלמה. בזמן המחלה ביקשתי מאלוקים "קח את זה ממני", כשלמעשה מה שרציתי הוא שלא אצטרך לוותר, כיון שלא הייתי מוכן בשום פנים ואופן לעשות את הויתור הזה בעצמי. בזמן המחלה אני מוכן לוותר, ואני מבקש מאלוקים רק שיתן לי את האפשרות לעשות את זה. אז אלוקים נותן, אבל הויתור הוא שלי, והויתור הוא כואב - תמיד.
כל ויתור, בין אם הוא ויתור של מבט נוסף ברחוב, בין אם הוא ויתור על פנטזיה שלתוכה נסחפתי ומעדתי, ובין אם הוא רק הויתור על הזכות להריץ פנטזיה בתוך הראש שלי (אפילו בלי להזין אותה בתמונות או מראות חיצוניים), מביא תמיד את ההרגשה של האגרוף בבטן הרכה. כל ויתור הוא כואב, וכל ויתור ימשיך לכאוב. ככה אלוקים רוצה.
אבל ההבדל בין הכאב הזה לבין הכאב של הנפילה הוא כמו ההבדל בין כאב של ניתוח להוצאת גידול לבין הכאב שיגרום הגידול עצמו. למרות שעדיין אין בנמצא ניתוח להוצאת גידול שלא כרוך בכאב, אבל הכאב הזה הוא כאב בריא שמביא לשחרור, ואילו הבחירה בשימוש בתאווה כדי להימנע מהכאב שבויתור, הוא כמו הכאב בהשארת גידול סרטני רק כדי להימנע מהכאב שבניתוח. הכניעה היא כואבת, אבל משחררת. הכניעה היא בחירה בחיים.