כ"ו שבט התשע"ח

לוותר: הטווח הקצר מול הטווח הארוך

בדרך כלל במהלך ההתמודדות, מגיע השלב בו אנחנו עומדים שוב מול הפיתוי והרצון ליפול. אנחנו הולכים ברחוב ומאוד רוצים לתת לעיניים לשוטט, אנחנו מול המחשב ומרגישים את הרצון הזה להיכנס לאתר פורנו, או שאנחנו סתם לבד ופשוט רוצים לאונן. ברגעים האלו, אנחנו מתחילים במלחמה פנימית ושומעים בתוכנו שני קולות סותרים: קול אחד מזהיר אותנו מפני הנפילה וההשלכות שלה, ואילו הקול השני דוחק בנו לשכוח מכל מה שאנחנו יודעים ופשוט ליפול. הרבה פעמים, אנחנו נלחמים בכל הכוח כדי לא להיכנע לפיתוי, אבל המלחמה מתישה אותנו ונגרמת בנפילה, ולפעמים אנחנו אפילו יכולים ליפול רק כדי להפסיק את המלחמה הזאת שכל כך קשה לנו לסבול.

גישה נכונה להתמודדות יכולה לעזור לנו לעבור אותה בהצלחה. במקום להסתכל על ההתמודדות כמלחמה בה אנחנו צריכים לנצח, אנחנו יכולים לראות אותה כמקום שבו אנחנו צריכים לעשות ויתור בטווח הקצר, כדי שנרוויח יותר בטווח הארוך. ההבדל בין שתי הגישות הוא שבמלחמה אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו עד כמה לא כדאי לנו ליפול, עד כמה אנחנו לא רוצים את התאווה, עד כמה זה אסור וכן הלאה וכן הלאה, ולעומת זאת בוויתור אנחנו אמנם משתמשים בכל הידע הזה, אבל עיקר הגישה שלנו הוא בכיוון אחר לגמרי.

ניקח כדוגמה אדם שרוצה לעשות דיאטה כיון שהמשקל העודף מפריע לו מאוד. הוא מתחיל את התהליך בשיא ההתלהבות ומיד מתחיל ליהנות מהתוצאה של הירידה במשקל. הוא מרגיש טוב יותר, בטוח ביכולת שלו להצליח וכבר מדמיין את המשך התהליך ואת מספר הקילוגרמים שהוא יוריד. אבל אז הוא הולך לחתונה ושם מגישים לו מנה ראשונה, ומנה עיקרית ואפילו מנה אחרונה גדושת קלוריות. ברור שהוא מאוד רוצה לאכול את הבשר והגלידה שמגישים, במקום להסתפק בחסה וגזר שהביא מהבית… זה השלב בו מתחיל המאבק, וכאן יש לו את אותן שתי הגישות: להילחם או לוותר. בגישה של המלחמה, הוא מתחיל לשכנע את עצמו עד כמה האוכל הזה רע עבורו, אבל מצד שני הרצון לאכול כמובן לא מפסיק, וככה הוא לכוד בתוך הקרב. לעומת זאת הוא יכול לוותר, שזה בעצם לומר לעצמו "ברור שאני רוצה כעת סטייק עסיסי, אבל אני מוכן לוותר על זה. אני יודע שארגיש פספוס ואפילו רעב, אבל אני מוכן לעבור את ההרגשות האלו בטווח הקצר, כדי לא להרגיש הרבה יותר רע בטווח הארוך".

הנקודה היא שבגישה של הוויתור אנחנו מודים בכך שהפיתוי הוא חזק ושיש בנו רצון חזק לחזור אל הפורנו. אנחנו לא משלים את עצמנו ש"עברנו את זה", וגם לא מנסים לשכנע את עצמנו עד כמה אנחנו בכלל נגעלים מפורנו, אלא נוקטים גישה הפוכה לגמרי. דווקא כאשר אנחנו מוכנים להודות בכך שאנחנו בעצם רוצים ליפול, אנחנו יכולים להתגבר על כך על ידי שאנחנו מוותרים.

וויתור מעצם טבעו כולל את המוכנות שלנו לשלם מחיר על כך. במילים אחרות, כאשר מגיע הגל של התאווה שרוצה לשטוף אותנו, אנחנו יודעים שיש מחיר לכך שנישאר נקיים, והמחיר הוא בעיקר עצם הוויתור. המחיר של האדם שרוצה לעשות דיאטה זה הוויתור על עוגות וגלידות, והוויתור של האדם שרוצה להפסיק ליפול זה הוויתור על הצפייה בפורנו. ברור שיותר כיף להיכנע לדחף ולאכול הכל, אבל המחיר בטווח הארוך הוא גבוה יותר ולכן שווה לוותר למרות המחיר.

הגישה הזאת כוללת את ההכרה ברצון שלנו ליפול, את ההבנה שאפשר לוותר במקום להילחם, את הידיעה שהוויתור כרוך בקושי ובהרגשת פספוס, ואת המוכנות לוותר בטווח הקצר כדי להרוויח בטווח הארוך.