כבר אחרי תקופה קצרה של נקיות בתכנית, התחלתי לשאול את עצמי שאלה נוקבת ומאיימת:
הרי מיום ליום פוחת הרושם של הסבל העצום שהייתי נתון בו. הזיכרונות מיטשטשים. אני מתקשה לזכור בצורה מוחשית את הרגשות הכואבים. גם ה"דקירה" החזקה שחשתי בכל מעמקי אישיותי, ברמ"ח איבריי ושס"ה גידיי כבר התקהתה מאוד.
כתוצאה מכך, מיום ליום אני פחות מרגיש את הצורך הקיומי להתרחק מאש התאווה. אני פחות מרגיש שעליי להיאחז בפעולות ההחלמה כאדם טובע הנאחז בחבל הצלה.
ואם כן, מדובר במשחק אבוד מראש. חסר סיכוי. הרי מיום ליום הרשמים ייחלשו וההכחשה שלי תתחזק. הזמן החולף והמשכיח ימשיך לשחק לרעתי. עד שיום אחד יהיה לי מאוד קשה, והתאווה מאוד תקרוץ, ומן הסתם אחזור להשתמש בה. כשאגלה מה עוללתי לעצמי, כבר יהיה מאוחר מדי. כבר אהיה עמוק בפנים.
אז מה עושים?...
***
מסתבר שיש כמה תשובות לשאלה הזו (למשל: מפגש עם הכאב שהוא מנת חלקם של חברים חדשים, מזכיר לי את הכאב שלי. כמו כן, הצריבה בתודעה של העובדה שתאווה היא ממש רעל בשבילי, מאוד עוזרת לי. אשמח לשמוע גם מה עובד בשבילכם). אולם, ברצוני להתמקד כאן בהיבט אחד.
בכדי להישאר נקי לאורך ימים ושנים, לא מספיק לרצות להפסיק עם התאווה. הפסקת הסבל של השימוש הכפייתי בתאווה, מתוך החיבור עם אלוקים, אמורה לגרום לי "התעוררות רוחנית", ורצון לחיות את כל תחומי החיים שלי באופן רוחני, מתוך כנות ואמת.
אם יש לי את ההתעוררות הרוחנית הזו, אזי כל ימי חיי (גם אלה הפחות טובים) יהיו חלק ממהלך של התקדמות רוחנית, של לקיחת אחריות, של טיפול בשורשי המחלה, וממילא של התרחקות מהגישה החולה של התאווה, מהריכוז העצמי ומהחיים בתוך הראש שלי.
אבל אם אין לי התעוררות רוחנית, במוקדם או במאוחר (כנראה במוקדם ...), אזניח את הטיפול בפגמי האופי שלי, אתרשל מן האחריות המוטלת עליי במגוון תחומים, ואמצא את עצמי שוב במצולות התאווה.
האמת, שלא כזה כיף לכתוב את הפוסט הזה. בעיקר בגלל שאני מאוד רחוק מההדרכה הכתובה בו. אני מרגיש שאני מפנה כלפיי עצמי אצבע מאשימה.
בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי עושה כמעט תמיד את מה שלא צריך לעשות (בעיקר "למרוח" את הזמן במקום לעשות את הדברים הנכונים לאותו זמן). החיים שלי הרבה פחות נעימים בגלל זה. האמת, שתכל'ס - הכי כיף זה לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון, אבל הבעייה שזה גם הכי קשה... (בשבילי לפחות...).
מהתאווה סבלתי רבות, וזה גרם לי לרצות לעשות הכל כדי להפסיק. עם שאר תחומי החיים זה מורכב יותר. מצד אחד, אני אכן חווה סבל גדול מכך שהכל "תקוע", אבל מצד שני, אני לא רוצה למות כפי שרציתי בעקבות התאווה.
התהליך שלי עם אלוקים כאן הוא כמו בתהליך ה"נסירה". בהתחלה היינו "אחור באחור". הייתי מוכרח להיות קשור אליו, כדי לא להתפרק לרסיסים כל פעם מחדש. אבל אחר כך, אחרי תקופה של נקיות, אני כבר פחות מרגיש את ההכרח הזה. אני ניצב בצומת שבה אני צריך לבחור קשר של "פנים בפנים" עם אלוקים, קשר שבו אני מחובר אליו לא כדי להימלט מפני אסון, אלא כי אני רוצה לחיות חיים מתוקנים ישרים וטובים.
שנזכה לכך, ושנזכה לעשות את הפעולות הנכונות לשם כך!