י"ח סיון התשע"ז

ושוב זה קורה: התאווה הורגת

אין, פשוט אין מילים. אתמול התפרסם מקרה נוסף של צעיר שעזב את הדת ולבסוף התאבד, וכל זה בגלל התעללות מינית שהוא עבר בילדותו. פשוט איום ונורא.

זה כואב אבל צריך לשים את הדברים על השולחן: כל זמן שימשיכו להתייחס לנושא של פגיעות מיניות במושגים של עבירה ודבר אסור ולא במושגים של מחלה ופגיעה, הבעיה תמשיך להתרחב, אבל חמור מכך: יהיה מי שימשיך לטאטא את זה מתחת לשולחן וכך למנוע טיפול הן מהאדם הפוגע והן מהאדם שנפגע. רק כאשר השיח יפסיק לחלוטין לעסוק באיסור של הדבר ויתמקד אך ורק בכך שמדובר באנשים חולים שצריכים טיפול, הפגיעה תימשך.

אפשר לדון האם "חושך שבטו שונא בנו" או שדוקא חינוך בדרכי נועם הוא עדיף על פי ההלכה. זה דיון לגיטימי. אבל כאשר יש אדם שמתעלל בבן שלו ומרביץ לו באכזריות נוראה עד שהוא צריך טיפול רפואי, ברור לכולם שכבר לא מדובר כאן על חינוך אלא על סאדיזם, סטיה שמצריכה טיפול נפשי, ביחד עם התערבות של הרשויות כדי להפסיק את הפגיעה הזאת במיידי, ולא בגלל האיסור להרים יד, אלא כיון שאדם שמרביץ לבן שלו באכזריות הוא אדם חולה, והנזק שהוא גורם מצריך התערבות של רשויות כדי להפסיק הפגיעה.

מי שפוגע מינית באדם אחר הוא גרוע הרבה יותר מאשר סאדיסט שמכה אדם אחר. ישנה פגיעה מילולית, פגיעה פיזית ופגיעה מינית, ודרגת החומרה עולה בכל אחד. פגיעה מינית היא גם פיזית וגם נפשית, והיא משאירה צלקת נוראה לכל החיים. אם יש מישהו שפוגע באדם אחר הוא זקוק לטיפול, אבל חשוב לא פחות - ואפילו הרבה יותר - להתערב כדי להפסיק את ההתעללות בכל מחיר. כאשר אדם הוא חולה ופוגע רק בעצמו, עדיין חשוב להתערב כדי להציל אותו  מעצמו, אבל כאשר אדם חולה וכתוצאה מכך פוגע באנשים אחרים, אין שום תירוץ לכך ואין שום אפשרות לגלות סובלנות במקרים כאלו.

השלב הראשון הוא שנבין שפגיעה מינית היא כמו פגיעה פיזית, וזה לא ענין דתי של לעשות תשובה, אלא ענין שמצריך התערבות חיצונית של אנשי מקצוע. השלב השני הוא שנבין שכל פעם שאנחנו מטאטאים פגיעה כזאת מתחת לשטיח, אנחנו גורמים להמשך הפגיעה באנשים אחרים, והמחיר של זה הוא איום ונורא. המחיר של זה הוא מוות.