הרבה פעמים המיקוד שלנו בניסיון להשתחרר מההתמכרות הוא בהימנעות ממקורות גירוי ובבריחה מיצר הרע. אבל פעמים רבות הדרך הטובה ביותר להתמודד עם התמכרות היא לטפל בצרכים הנמצאים בבסיסה, על ידי מילוי אותם צרכים בפעולות יזומות אחרות.
התמכרות, לרוב, היא בריחה פסיכולוגית שפיתחנו על מנת להימלט ממציאות כזאת או אחרת בחיינו. אם נצליח להעסיק את עצמנו בפעילויות בריאות ומספקות שאנו נהנים מהן, כבר בשלבים הראשונים של ההתמכרות, וכך נמצא יותר משמעות בחיינו, ההתמכרות לעתים קרובות פשוט תיעלם מאליה. סיפוק הרבה פעמים מגיע מהצבת אתגרים מציאותיים והשגת המטרות שהצבנו לעצמנו.
כדאי למצוא פרויקטים שיאפשרו לנו להביע את היצירתיות שלנו, ליהנות ולהתחבר שוב עם החיים והעולם שסביבנו. זה יעזור למלא את ה"חור" שבאופן לא מודע אנו מנסים למלא באמצעות חיפוש אחר הנאה לא בריאה.
סיפוק "מזויף" גורם לנו להיסגר בתוך עצמנו ולאט לאט להרוס את חיינו ואת נשמותינו. סיפוק אמיתי, מאידך, עוזר לנו להיפתח לעולם שסביבנו ולבנות שוב קשר עם נשמותינו. לכל אדם יש "חור רוחני" – מקום פנימי שהוא חש אותו כריק. הרבה פעמים אנחנו מנסים, שלא במודע, למלא את הריקנות הזאת באמצעות תאווה. הדרך הטובה ביותר למלא את ה"חור הרוחני" ולהגיע לסיפוק ולשמחה היא כמובן לקיים קשר אמיתי עם השם. כפי שאומר הפסוק, "טעמו וראו כי טוב השם", ו"והתענג על השם". את זה אפשר לבנות על ידי הוספת קדושה לחיים, חיפוש אחר קשר עמוק יותר עם יידישקייט באופן כללי, ולימוד תורה בהנאה. התורה היא כמו מים, ואי אפשר לכבות אש בלי מים. אנו יכולים לנסות להתחבר עם חברותא חדשה, או להוסיף שיעור ללו"ז היומי או השבועי שלנו. ניתן למצוא רעיונות נוספים על איך להוסיף תורה לחיים תחת הכותרת "תורה" ב"כשר למהדרין", שם ישנם גם קישורים לאתרים נהדרים עם שיעורי תורה בווידאו ובאודיו.
רעיונות נוספים לדרכים שונות לחיות פחות בריכוז עצמי ולחוש יותר סיפוק באופן כללי יכולים לכלול פרויקטי חסד או מעורבות בקהילה. בחורי ישיבה יכולים לנסות לעשות דברים כמו ארגון אוצר הספרים, ניהול מזנון, שליחויות כביסה, ספָּרות וכיו"ב. מי שאינו לומד ואינו עובד, השתדלו למצוא עבודה! הדבר העיקרי הוא להיות עסוקים, להתחבר מחדש לעולם ולמצוא סיפוק במגוון דרכים שיטו את הכף מול ה"סיפוק המזויף" שההתמכרות מנסה למכור לנו.
הרב שלמה וולבה זצ"ל, בספרו "פסיכיאטריה ודת", מציע לטפח מיזוג של סיפוק דתי וחברתי על מנת לעזור לצעירים להתגבר על האתגר. הוא כותב:
"התקופה הקשה של ההתבגרות היא קרקע פורה לגידול רגשי אשמה, ובפרט לצעיר הדתי. האוננות היא איסור חמור. רוב רובם של הצעירים נכשלים בזה ואינם יכולים להתגבר על זה בשום אופן. התוצאה הם רגשי אשמה. כאן הוא המקום להדרכה נכונה מצד רבנים ומחנכים. כידוע, רב אינו מוסמך לסלוח חטאים ובוודאי לא להתיר איסורים. אבל הוא יכול להדריך, להרגיע ולהביא את הצעיר לסבלנות עם עצמו. ויחד עם זה: טיפוח חיי חברה אינטנסיביים והכנסת הצעיר לתוך אוצרות התורה האדירים, המעוררים בו חשק עצום לקנות ידיעות ולהתעלות בתורה. הרי "טוב תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון" (פרקי אבות ב, ב), כלומר: יגיעת התורה עם היגיעה לטיפוח חיי חברה מביאה לכך שבמשך הזמן שוכחים לחטוא. במקום מלחמה תמידית שהיא אך לשווא – יגיעה חיובית לתורה ולחברה, ולאט לאט נגמלים מהאוננות. זאת היא דרך החינוך הנהוגה היום אצלנו. הן אמת, החיים בתורה צריכים חינוך אינטנסיבי. בלי חינוך – אין מנוס מכך שהצעיר ישקע ברגשי אשמה וייאוש".